עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

I have died every day
Waiting for you
Darlin' don't be afraid
I have loved you for a
Thousand years
I'll love you for a
Thousand more

And all along I believed
I would find you
Time has brought
Your heart to me
I have loved you for a
Thousand years
I'll love you for a
Thousand more

Christina Perri - A Thousand Years

....

אינלי מושג מה לכתוב פה, אני שונאת לרשום על עצמי ברמות לא ברורות, אז תסלחו לי^^
בכל מקרה, Hi nice people, אין הרבה מה להגיד עלי, אני די ילדה משעממת><
כאילו, בת 14 ואחד עשר חודשים טיפוסית שמסתגרת בחדר שלה, חסרת חבר, חסרת תעסוקה, חסרת חיים, באופן די כללי.
אבל בכל זאת יש בי מן... חן. נראלי.
חוץ מהעובדה העסיסית שאני בת 14.5, אפשר להגיד עלי גם ש... אני אוהבת לכתוב. כן, אני אהבת לכתוב. ואפילו עוד יותר, לקרוא. אפשר להגיד שזה הדבר היחיד שאני עושה. רובצת על המיטה בחדר~קוראת~טוחנת~קוראת~כותבת~טוחנת~קוראת. כן, אני יודעת שאני ילדה עם חיים מרהיבים.
טוב, מודה, לא עד כדי כך. אני בכיתה של גאונים מתמטיים מוזרים, משהו לא יאומן. יותר לא יאומן מהיצורים שנמצאים שם זאת העובדה שהתקבלתי לשם.
טוב, אפילו לי נמאס לחפור, כי דיי התחלתי לחפור לעצמי.
XOXO,
LorenZo (או לורין, אם באלכםXD)
חברים
me-***כוכב באפלההחיים הם גיהנום ואת לי האורדילןNicole Angel Xsee from the heart
הסוכנת Nלירון זה חולשה♥♥עדן מאירBig MouthדניאלKedish
I Want to shoutמימיComplicated : / 143מאיושמאיר בוזגלוליאן -חייה בסטלה בוביים♥
לילידביירXDDaniel .אנונימיתEmo Lifeהבלתי נראת
אני יעלgirl❥AngelK❥השמלה האדומהנערת הגורלTigerLily
cosmicBFFGhost Dogjust a girlLonelyGirltimtamHere To Love
נושאים
חורים של אחרים - פרקים
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
•  פרק 9
•  פרק 10
•  פרק 11
•  פרק 12
O.O

פקחתי את עיניי. פעולה פשוטה למדי, שנעשית בשניה. פשוט לראות חושך, ואז פתאום את האור. רק שאצלי זה הפוך... אני בחושך- אבל מרגישה את האור, ממש זורם בגופי מקצות האצבעות, עד לקודקוד ראשי, ממלא את נשמתי בכל כך הרבה כוח ואוויר. עד שהפעולה הפשוטה הזאת מכה בי, והכל נעלם. תחושת ה"היי" נגמרת בדיוק כפי שהתחילה, כמו מכת חשמל- מהר וחד. והחושך המואר שלי הופך לאור אפוף בעלטה.
עלטה שכנראה, אין לה סוף...
שירים כשקשה - נתן גושן
Nobody's perfect

Nobody's perfect
מי כמוני יודעת.
Nobody's perfect
מי כמוך יודע.
אתה יכול להסתכל על זה לטוב, או לרע. תעשה מה שתבחר, אני תמיד אשאר אני.
אתה יכול לכעוס, לצחוק, להעליב. לעבור לידי ולפלוט משפט עוקצני.
אתה יכול לחייך, להחליק את זה, לאהוב את זה איך שזה.
אתה יכול לעשות הכל, זאת בחירה שלך.
אני תמיד אשאר מי שאני.
cuz' nobody's perfect
בטח לא אנחנו.
נסיון לכתוב סופסוף ספר משלי, אז תקראו ותגיבו
25/02/2014 19:20
100% ME
סיפורים בהמשכים, סיפור ניסיון

בבקשה תקראו ותגיבו, אני רוצה לסיים סופסוף ספר ולהדפיס אותו, שיהיה לי ספר שאני כתבתי בעצמי על הספריה שלי בחדר, חלום שאני משתוקקת לו כבר המון המון זמן, ומי כמוכם יודעים שתגובות זה דבר מדהים, מחמם ומלהיב שמדרבנות להמשיך, לכתוב ולפרסם עוד, אז בבקשה, תתאמצו לקרוא ולהגיב, כי זה נורא נורא חשוב לי.

קישור לפרק הקודם: http://lorenzo.bloger.co.il/99418/

 

הושטתי את ידי קדימה, מזיזה הצידה את האישה שעמדה מולי והסתירה את המתרחש. צעדתי צעד קדימה, תופסת את מקומה, ונשמתי נעתקה.

באמצע המעגל הייתה שרועה על בטנה אישה בסביבות גיל הארבעים, כאשר חייל צעיר עומד מעליה, ומצליף בה שוב ושוב במוט חשמל. החייל הניף את מוט החשמל מעל ראשו, והנחית אותו על גבה הרופס. קול ההצלפה נשמע בבירור, ואיתו זמזום החשמל המצמרר שחִשמל את גופה.

לא יכולתי לסבול את מה שראו עיניי. החייל הכה באישה שוב במקל, והיא נאנקה בכאב, לא מסוגלת יותר לצרוח מרוב הכאב מההצלפות וממכות החשמל שעברו שוב ושוב בגופה.

"מה קורה פה?" שאלתי בבהלה. אחת הנשים שעמדה לידי העיפה בי מבט מפוחד. "החייל הזה תפס אותה אוכלת חתיכה מפרוסת לחם שהיא החביאה מהמשלוחים בכיס."

"מה?!"

החייל הכה את האישה שוב. אף אחת מהנשים שעמדו מסביב לא פצתה את פיה, מחשש שיענו אותה גם, או יהרגו אותה. כמה חיילים בודדים היו באזור, מאחורי המעגל, מתעלמים לחלוטין מהמתרחש במעגל.

"די!" צעקתי. הרגשתי את ידה של טייזר מושכת אותי אחורה בכוח. "די! תפסיק!" צרחתי.

החייל הניף את מקלו שוב באוויר. "תפסיק כבר! תעזוב אותה, חלאת אדם!"

החייל הביט בי המום. עכשיו ראיתי את פניו בבירור. זה היה אותו חייל שעמד בראש קבוצת החיילים הצעירים שהתקרבו לעברינו.

החייל נעץ בי את מבטו, והכה בכוח רב על גבה של האישה, ממשיך לנעוץ בי את מבטו החודר והאכזרי. רוע ואכזריות נטפו מעיניו, גרמו לי לרצות להתקרב אליו ולתקוע בו אגרוף בפרצוף.

הוא חייך חיוך דק ומבחיל. "כדאי שתשקלי את מילותייך אם את לא רוצה להסתבך."

"תעזוב אותה," סיננתי אליו. "תניח לה. תניחו לכולנו, כלבים."

מלמולים מופתעים והמומים נשמעו מקהל הבנות שמאחורי. הבעתו של החייל השתנתה, והתחלפה ממבט מזלזל ומשועשע למבט כעוס ועצבני. הוא רתח מזעם.

היא כיווץ את אגרופו סביב מוט החשמל שבידו ובעט בחוזקה בצלעותיה של האישה, שנאנקה בצורה מעוררת רחמים. הרגשתי את ידה של האישה שסיפרה לי מה קרה מורמת אל פיה, בבהלה ובפחד. החייל התקרב אלי בצעדים בטוחים, מחזיק היטב במוט שבידיו. ככל שהתקרב זמזומי החשמל העובר בתוך המקל נשמעו ברורים יותר, וגרמו לעורי לסמור.

הרגשתי את גופה של קופא מאחורי מפחד, משותק כולו. אני בולעת את רוקי בקושי ומנסה להמשיך לנשום. הנשים שמסביבנו עכשיו ומסתכלות עלי. מבטיהן שאני מצליחה לקלוט בשולי ראייתי מעוררי רחמים, מזדהים עם סופי המר הקרב ובא עם כל צעד של החייל לעברי. חלקן מביטות בי באהדה, מעטות מביטות בי בבוז, מאוכזבות מכך שהפקרתי את חיי לטובת אישה שלא הכרתי. כל הזמן הזה החזקתי את מבטי יציב, לא מעיזה למצמץ ולהסיט את מבטי מעיניו מלאות הרשע של החייל.

הוא עוצר חצי מטר מולי, משחק בידו במוט החשמל. הוא כבן עשרים לכל היותר, לבוש במדים של החיילים המאצ'יסטים וחובש על ראשו המגולח כובע, כחלק מהמדים. פרצופו הקר והמחודד לובש חיוך אכזרי, ומעיניו יוצאות קרניים של רשע טהור. שמתי לב שלכיוון המעגל פילס את דרכו עוד חייל, גם הוא חלק מקבוצת החיילים הצעירים שראינו קודם. הוא נעמד בערך עשרה מטרים מאחוריו, והחזיק בידו רובה משוכלל, בוהק באור השמש.

הבנות שלצידי נדחקות במהירות לצדדים, משאירות אותי חשופה ובודדה אל מול החייל. החייל הרים את מוטו ודחף אותו אל מרכז בטני, אך הופתע לגלות כי המוט נהדף על ידי הפטיש הכבד שאחזתי בידי. הוא פישק את פיו בלגלוג, נראה היה כי הריץ במוחו דרכים מענות במיוחד כדי להרוג אותי על כך שעצרתי אותו מלפגוע בי.

חלק ממני רצה להשפיל את מבטי לרצפה, ולקוות לכך שהחייל יבחין בהבעתי האומללה והמבוישת וירחם עלי. אבל במקום זאת המשכתי לנעוץ בו את מבטי, דבר שגרם לו רק להתעצבן יותר. טעות איומה.

החייל הרים את ידו והטיח אותה בפני בעוצמה. נפלתי לרצפה, מרימה את ידי אל לחיי הלוהטת. דמי פעם בחוזקה בראשי, ודמעות בודדות זלגו על לחיי.

החייל בעט בצלעותיי ברגלו. כאב חד פילח את צדי, וגרם לי להתמוטט על האדמה החמה. נאנקתי בכאב, משתדלת להמשיך ולנעוץ את מבטי המורד בחייל.

שמעתי שקשוק מימיני. החייל שעמד רחוק יותר הגיע פתאום לצידי, והרים אותו אל ראשי. התחשק לי לירוק על החייל שמולי, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה.

שמעתי את המתכות משקשקות בידיה הרועדות של טֵיְיזֶר אי שם מאחורי.

לפחות קורה לא רואה אותי עכשיו.

"כל כך יפה," אמר בלגלוג החייל שמולי, ובחן את כל כולי. "וכל כך אמיצה. חבל שנולדת פּוֹרְטֶרִיקִית." הוא חייך בגועל. "בגלגול הבא, תשתדלי לא להיוולד פורטריקית, טוב?"

"אם ישארו בכלל כאלה," צחק החייל עם הרובה. נשארתי להיות יציבה במקומי. דמיינתי את הפיצוץ בראש, הרעש שישאיר בעמקי מוחי, ואת רעש הצווחות של טֵיְיזֶר והנשים שמסביבי. יכולתי ממש לשמוע את צחוקם הגועלי של החיילים שמולי.

הרגשתי את הסוף.

החייל שמימיני עם הרובה שלח מבט קצר אל זה שעמד מולי, שהנהן לכיוונו באישור. הוא טען  את נשקו. ובשניה שעצמתי עיניים, מוכנה לכדור שינקב את ראשי ויהרוג אותי, נשמעה קריאה מלפני. החייל שמולי הסתובב לאחור, וסימן בידו לחברו להוריד את הנשק.

חייל צעיר מהם, שנראה כי הוא גדול ממני בשלוש שנים בלבד רץ לעברינו. בידו האחת הוא אוחז נשק, ובשניה הוא מוריד מראשו את כובע החיילים.

הוא נעצר במרחק מה מהחייל שמולי ומדבר איתו. הדם באוזני פעם בחוזקה, ולא יכולתי לשמוע מה אמר. רק יכולתי לראות את החייל שמולי זורק לעברי מבט מתנשא, ואת החייל שעמד מימיני מניח את קנה על הרצפה.

מצמצתי בעיני בלחץ, והצלחתי לפלוט נשיפה רעשנית. החייל שמולי חזר להביט בי, ומעבר לכתפו הצלחתי להבחין מקרוב בחייל שעצר אותו.

הוא היה גבוה ממני בראש, ולבש את אותם המדים של שאר השוטרים. שיערו היה שחור, עורו שזוף ועיניו הכחולות הביטו בי.

הוא סימן לאחור באגודלו, ומיד לאחר מכן הביט בי החייל האכזרי בפעם האחרונה. "אני בטוח שעוד ניפגש." הוא הסתובב לאחור, מצליף בדרכו עם הרובה שהיה תלוי לאורכו על מותניו כתפי, מכה שבוודאי תשאיר סימן כחול עליה, וסימן לחייליו ללכת אחריו. החייל שעמד מימיני ירק לרגלי. כשהפנה את גבו כיסיתי את הרוק שעל האדמה החולית בחול, בתנועה של זלזול בו. אם היה רואה זאת, ודאי היה יורה בי.

החייל הצעיר בעל העיניים הכחולות ראה את מעשי. העפתי מבט מפניו אל הרובה שהחזיק היטב בידיו, ושוב אל פניו.

הוא רק הביט בעיני והסתובב אל קבוצת החיילים, שכבר התקדמה.

כשלא ראיתי אותם באופק, הרגשתי את ידיה החזקות של טייזר על כתפי, ומיד אחריהן עוד שני זוגות ידיים סביב מותניי, מנסות להרים אותי ולייצב אותי. כשעמדתי בתשישות על רגלי בעוד טיזר ממשיכה להצמיד את כתפי אליה חפנתי את פני בידי. ניגבתי בכף ידי את הדמעות שהחלו לרדת בהקלה מעורבת בפחד שנזכר להופיע ותחבתי קבוצת שיער חומה שנפלה על עיניי אל מאחורי אוזני. הבל פיה של טייזר ליטף את אוזני כאשר רכנה ללחוש לי משהו ששמעתי במעומעם.

עכשיו כשאני חושבת על זה אף פעם לא ראיתי מַאצֳ'יסְט כזה, עם שיער כהה ועור שזוף. המַאצִ'יסְטִים, מכנים את עצמם כעם מיוחד, הגזע העליון. הם אלו שצריכים לחיות בעולם הזה. השאר, בין היתר אנחנו, הפּוֹרְטֵרִיקִים, מושמדים.

הם ידועים בעיניים הבהירות שלהם- כחולות ואפורות, לעיתים רחוקות גם נראו מאצ'יסטים עם עיניים ירוקות. לעומתם, אנחנו- הפורטריקים, ידועים בעיניינו החומות, עורנו השזוף ולרוב גם שיער כהה.

מעטים מאיתנו בעלי עיניים בהירות. רק מספר משפחות בדומי דומות יותר למאצ'יסטים. לולא השיער הכהה שלי הייתי יכולה להדמות לאחת מהם. עורי בהיר ותווי פני חדים כפי של מאצ'יסט.

גם סולי נראה מאצ'יסט מרחוק. שיערו הבהיר ועיניו הירוקות היו גורמות לו להיראות אחד מהם, לולא תווי פניו הרכים המעידים על היותו פורטריק, וצבע עורו הזהוב.

למרות שיערו הכהה ועורו השזוף, לא נראה החייל הצעיר פורטריק. בעצם, גם אם היה כזה בחיים לא היה נשאר חופשי, ובוודאי לא חייל.

מצמצתי בעיני והבחנתי בעיניה האפורות של טייזר. היא נשענה על ברכיה מולי, וידיה אוחזות במפרקי ידי. עיניה התרוצצו בחוריהן בהבעת הלם ופחד.  "את בסדר?" לחשה. שפתיה רעדו.

קמתי באחת והעברתי את ידי על ברכי, מסירה מהן חול ואבק.

"את לא פוחדת?" שאלה, כשהתרוממה גם היא. נענעתי בראשי, ובתוך תוכי שקשקתי מפחד. טֵיְיזֶר נשפה. "העיקר שאת בסדר."

מאחורי כתפה של טייזר ראיתי כמה נשים שממהרות אל האישה השרועה במרכז המעגל. הם סובבו אותה על גבה והרימו את ראשה.

טינה, אישה מבוגרת, בסביבות שנות הארבעים המאוחרות הניחה את ידה על כתפי. היא הייתה אחראית של מחנה העבודה הזה. "את לא יודעת כמה את אישה דגולה, גברת ריס."

הנהנתי והרכנתי את ראשי. כל מה שרציתי היה לקרוס על האדמה ולא לקום יותר לעולם. "קחי לעצמך יום חופשי," אמרה. "אנחנו נחפה עליך."

חייכתי בתשישות והתקדמתי, מרגישה את ידה של טייזר המונחת על גבי ומלווה אותי לשער היציאה מהמחנה. שמעתי את אחת הנערות שעמדה מאחורי ניגשת אל טינה. "חייבות לה? למה? היא כמעט הרגה את כולנו!"

טייזר זרקה מבט חפוז אחורה, לכיוון הנערה וטינה. "אל תקשיבי לה."

שתקתי.

"את חושבת שהם מחכים לי בחוץ?" שאלתי לבסוף.

טייזר הנידה בראשה. "בואי נקווה שלא."

בדרכי החוצה חלפתי על פני האישה שהצלתי. היא התיישבה בקושי על ישבנה, מסביבה כמה נשים שמחזיקות את ידיה ואת פלג גופה העליון במטרה לנסות להרים אותה לעמידה. השפלתי אליה את מבטי. עיניה ננעצו בעיני, ברק של הקלה חלף בהן. הסטתי את מבטי ממנה במהירות וצעדתי מהר יותר, משאירה את עשר הדקות האחרונות מאחורי.

0 תגובות
ניסיון לכתוב סופסוף ספר משלי, אז תקראו ותגיבו
25/01/2014 14:50
100% ME
סיפורים בהמשכים, סיפור ניסיון

הפרק הקודם + פרולוג : http://lorenzo.bloger.co.il/99345/

 

פרק שני (חלק א)

כשרק עברנו למחוז דומי, אני זוכרת שקורה שאלה את אמא למה אנחנו פה. אני גם זוכרת את הלילה הזה.

ישבנו שלושתנו על המזרן של קורה וחלקנו בינינו פרוסת לחם שאמא מצאה ברחוב.

אמא לעסה בשקט והרהרה. היא נשענה על ידה לאחור ונאנחה. "אני לא יודעת," אמרה. היא ניסתה לשמור על טון רגיל, אבל במקום, קולה רעד חלושות. הבטתי בה ואז חזרתי לקלוע את שערה של קורה לצמות דקות והדוקות.

"אני לא מבינה למה דווקא אנחנו," המשיכה להתלונן קורה. "מה עם משפחת קְלֵיְיר? למה אותם לא לקחו לכאן?"

אמא פתחה את פיה לענות, אבל דיברתי לפניה. "כי משפחת קלייר לא פּוֹרְטֶרִיקִים."

אמא הביטה בי במבט המום. "נטלי!"

זנחתי את צמותיה של קורה. "מה! היא כבר ילדה גדולה, היא תצטרך להתמודד עם האמת מתישהו!"

אמא הביטה בי בעיניה הגדולות והחומות. היא נענענה בראשה לאט, נענוע של אכזבה.

"מה את מעדיפה," צעקתי, "שתגלה את זה כשיקללו אותה וירקו עליה במחנות העבודה, או כשהשוטרים יכוונו עליה אקדח ויצחקו על זה שהם ירו בעוד אחת?"

קורה הסתובבה בתנועה חדה והסתכלה בי. עיניה הכהות ננעצו בעיני, וצפו על גלים של דמעות. פתחתי את פי כדי למחות על דברי, אבל היא כבר קמה ויצאה בטריקה מהחדר.

השפלתי את עיני אל ידי, שנחו רפויות על ברכי. מזווית העין ראיתי את אמא מביטה בי במבט מאוכזב. נשמתי עמוק. "זאת האמת אמא. וכנראה שקורה לא היחידה שלא מתמודדת איתה."

 

נגיעה על כתפי גרמה לי להתנער מהרהורי ולהסתובב לאחור. טֵיְיזֶר עמדה מאחורי, מחזיקה בידיה חלקי מתכת לבנה שנראית כבדה למדי. עיניה האפורות רושפות מאחורי, וכשאני מסתובבת אני מגלה את הסיבה. קבוצת שוטרים צעירים צועדים לעבר מחנה העבודה שלנו.

הם לבושים כרגיל, מדים שחורים מכף רגל ועד ראש, כובע צבאי שחור, מגפיים גבוהות וגסות כהות על רגליהם וחגורה עבה ואדומה על מותניהם, מאובזרת בסוגים שונים של אקדחים ורובים משוכללים שבוהקים באור היום.

הם הולכים בקלילות, כאילו הם מטיילים בלונה פארק, ולא במחנה עבודה של נשים שמעבידים אותן למוות.

"אני שונאת אותם," מסננת טייזר ומזרזת אותי במבטה.

"תגידי שם אחד של אדם שפוי שכן אוהב," אמרתי, מביטה בהם בשנאה גלויה.

כשהם מתקרבים לעברינו אני ממהרת לאסוף לידי את המתכות הלבנות שלרגלי ומייצבת אותם בחיקי.

טייזר מתחילה לצעוד לכיוון ביתן העבודה שלנו, ואני מאחוריה, נזהרת לא להפיל אף מסמר או מתכת מהערימה שבידי כדי לא להתעכב. טייזר מבזיקה מבט לאחור, לעבר קבוצת החיילים המתקרבים. "בואי נזדרז. אני לא יכולה לסבול את הנוכחות שלהם ברדיוס של עשרה מטרים ממני."

אני מהנהנת נמרצות ואוחזת במתכות שבידי.

אנחנו ממהרות בדרכנו לקה המרוחק של מחנה העבודה, לאזור בניית מסילת הרכבת שהוקצה לנו לעבוד בו, מפלסות בזהירות ובמהירות את דרכנו בין הנשים העובדות והסוחבות, סובלות ועמלות בשמש הקופחת על ראשינו.

מרחוק שמענו את פקודותיהם של החיילים המאצ'יסטים, מורים על העובדים לבנות ועמול במהירות, מכוונים את נשקיהם אליהם, מחכים לכל טעות קטנה שתתן להם הזדמנות ללחוץ על ההדק ולמלא את גופם בעופרת, רק כי הם יכולים. הנחתי את המתכות על הרצפה, לצד המסילה החצי בנויה. אישה כבת ארבעים לפחות, שאני תמיד שוכחת את שמה, הגישה לנו את כלי העבודה וחזרה לעמדתה. סובבתי את הפטיש המתכתי בידי. הוא בער בה, והשמש היוקדת הבעירה את ראשי. היה כל כך חם, שהרגשתי שאני בכל זאת עומדת למות היום. פזלתי אל טֵיְיזֶר, שהחלה כבר לנסות לחבר את המתכות למסילה המשורטטת.

היא דפקה במסמרים בפטיש, משימה בלתי אפשרית בחום הזה.

לא רק שהפטיש היה חם, אלא גם המתכת, והאדמה. האוויר היה חונק ומלא אבק, ולא היה לא מים ולא אוכל מסביבנו. רק נשים עובדות ומעונות.

וגם היו הַמסמרים. מסמרים גדולים וקשיחים, חזקים בצורה שלא תאמן. לא רק שהיו חמים, גם לא נטמעו באדמה כאשר דפקו בהם בפטיש.

"מאצ'יסטים מסריחים," נשפתי וזרקתי את הפטיש בזעם על המסילה. המסילה השמיעה קול צורם וחלול, כמו של פעמון מתרסק והפטיש זינק לגובה, ונחת בקול קרקוש חזרה על המסילה.

טֵיְיזֶר הביטה בי בעודה ממשיכה לנסות לסדר את המסמר במקומו בחור המסילה. "הם עוד יהרגו אותך בסוף," היא אמרה בלחש.

"גם ככה הם יהרגו את כולנו," אמרתי ושילבתי את ידי אל חזי. "זה רק עניין של זמן."

"אל תחשבי כך!" היא זנחה את הפטיש והביטה בי. אל מבטה הזדחל המבט הישן שלה, מבט של ביטחון ואחראיות, כמו בפעם הראשונה שראיתי אותה. ביום ההוא המסילה עוד הייתה ריקה. זה היה היום הראשון במחנה העבודה של מחוז דומי, יומיים אחרי שהגעתי הנה במשלחת מעיר הולדתי. שבוע לפני שסולי ואחיו הגיעו הנה.

היא נראתה כמו לוחמת, שיערה השחור אסוף בהדיקות לקודקודה ועיניה האפורות רושפות בחיילים בביטחון. היא נכנסה לדומי כשעוד הייתה בת שבע עשרה, גדולה ממני ומסולי בשנתיים בערך. היא הייתה קשוחה, ולא פטפטה עם אף אחת במחנה. המילים היחידות שהוציאה הייתה בקרב חיילים צעירים ממנה כשעברו, וגם אז דיברה מילות זעם והתנגדות. כל זה היה לפני שלושה חודשים, עד שלקחו את אחיה.

הוא היה צעיר ממנה בחמש שנים, בן אחד עשרה בסך הכל, ילד צנום ושקט, שבשונה מאחותו, לא פצה את פיו ולא הביע כוח.

הם הרגו אותו מול העיניים שלה בתור אזהרה למעשיה. הם זעזעו את טֵיְיזֶר, וגרמו לה לשתוק. ומאז היא מפחדת מהם פחד מוות.

התנערתי ממבטה הרושף וחזרתי להחזיק את הפטיש הלוהט בין אצבעותי. אם הייתי יכולה, הייתי רצה איתו עד לחייל הראשון שאראה והולמת בראשו. המחשבה הזאת גרמה לי להיאנח, להצטער שאני יכולה רק לדמיין דבר כזה, ואפילו לא בקול.

אני בטוחה שאילו הייתי סולי, הייתי מתבדחת על המחשבה הזו, ולא מפסיקה לצחוק ממנה. המחשבה על סולי גרמה לי לחשוב על האיש המת ההוא, ובחילה עלתה בגרוני.

חיפשתי במבטי את המגדל הגדול, בניין גבוה שקודקודו מחודד, ובמרכזו שעון ענקי. זהו הבניין היחידי שמספיק גבוה כדי שנוכל לראות אותו מכאן, בדומי.

השמש סנוורה את עיני, גמרה לי להרים את ידי כדי לסוכך עליהן. המגדל ניצב במרחק, מטיל את צילו אפילו על מחנה העבודה. צמצמתי את עיני כדי להטיב לראות את מחוגיו המתכתיים, שהצביעו על המספרים הגדולים והכסופים.

בתור ילדה קטנה אהבתי לשמוע את הסיפורים של מר קוֹרז, אביו של סולי, על המגדל הזה. לפני שהתחתן עם רוזה, אמו של סולי, היה מר קוֹרז סוחר בצד הזה של אָרְפּוֹס.

כשהיינו מצטופפים סביבו, מוכנים לשמוע על סיפוריו תמיד פתח בסיפור על ה"יבשות הקדומות". יותר מאוחר, כשלמדנו על כך בבית הספר, אני וסולי היינו היחידים שהשתתפנו בשיעור. היבשות הקדומות היו יבשות הבסיס של העולם הישן. הן היו שבע, אחת מהן היום כבר לא קיימת- נכחדה לפני מאות אלפי שנים, אך שְמַן היה שונה. מחוז דומי, והמחוז הקודם שבו גרתי שייכים לאָרְפּוֹס, שלפי סיפוריו של מר קוֹרז, הייתה בעולם הישן יבשת אירופה.

הוא הרבה לספר לנו על מסעותיו באָרְפֻּוס, על ההיסטוריה שלה ועליה בעולם הישן כשעוד נקראה אירופה, אבל לא הרבה לספר על היבשות האחרות. רק כמה שנים מאוחר יותר למדנו עליהן בבית הספר.

הקצה של ארפוס מחובר לאָסֻוס, שנקראה אסיה. משמאלה, שתי יבשות כמעט מחוברות ביניהן, אָמֵרִיקֻוס סֶת, שנקראה אמריקה הדרומית, ואָמֵרִיקֻוס נֵרְת, שהייתה אמריקה הצפונית בעולם הישן.

מתחת לארפוס ישנה את אַפְרָקֻוס, שהייתה אז אפריקה, ובתחתית, אוסטרליה שהפכה לאוֹסְטְרוּס. סיפורים על היבשת השביעית שנקראה אנטרקטיקה שמעתי רק בבית הספר. המורה שלנו היה מייחס לה חשיבות אפסית, בטענה שגם אז כשעוד הייתה, הייתה מכוסה בשכבות של קרח, ושום דבר נוסף בה לא היה, וטוב שנעלמה מן המפה.

"על מה את חושבת?" קולה של טייזר הקיץ אותי מהרהורי. הנדתי בראשי. "סתם, נזכרתי כמה החיים היו יפים לפני דומי."

טייזר נשכה את שפתיה.

"את יודעת, אני תוהה מה יכולתי לעשות אילולא הייתי כאן בדומי," אמרתי בשקט, ממשיכה לפרוק את זעמי בדפיקות על המסמר העקשן עם הפטיש שבידי.

"אני יודעת שאם לא דומי וכל החרא הזה, הייתי עכשיו לומדת רפואה," אמרה טייזר וחייכה חיוך קטן, מנסה לסדר את החריצים הקטנים של אחת המתכות לבליטות הקטנות של המתכת האחרת שבידה. "זה מה שאבא שלי תמיד רצה שאלמד."

חייכתי. "פעם אמרתי לאבא שלי שאני רוצה להיות מנתחת. זה היה אחרי שסולי נפל מאיזה עץ באחד מהטיולים שלנו ופתח את הסנטר. ראיתי איך הרופא שטיפל בו חיטא ותפר לו במומחיות את הפצע, ופתאום חשבתי שהדבר היחידי שאני רוצה לעשות כשאגדל זה לתפור פצעים של אנשים."

טייזר גיחכה. "את עדיין רוצה לעשות את זה?"

הנדתי בראשי. "לא. כשסיפרתי יותר מאוחר לאבא שלי שזה מה שאני רוצה לעשות, הוא צחק. הוא אמר שאני יותר מדי הומאנית בשביל רפואה, ושאני אשנא את זה מהר מאוד."

"ומה הוא רוצה שתלמדי?"

"אבא שלי תמיד רצה שאהיה היסטוריונית," אמרתי. "הוא אומר שהשליטים של הדורות האחרונים השכיחו והעלימו רעיות לחיים שהיו בכדור הארץ לפני אלף שנה. הוא אומר שיש משהו שהם רוצים להסתיר, אבל אף אחד לא יודע מה."

"חוץ מההיסטוריונים," אמרה טייזר בחצי חיוך.

"מסתבר," אמרתי.

טייזר בחנה אותי במבט ארוך. "אז מה את חושבת שהיית עושה אם לא היית בדומי?"

משכתי בכתפי, משחילה במיומנות מסמר נוסף לחור אחר על גבי המסילה והולמת בו מיד בפטיש. "כנראה שהייתי מתבטלת כל היום עם סולי על שפת האגם או משהו כזה. אין כל כך הרבה מה לעשות בשכונה שממנה באנו."

"אם את כבר מדברת על סולי..." טייזר הביטה בי במבט ערמומי. הבזקתי לעברה מבט קצר, והחזרתי אותו אליה במהירות כשמוחי עיכל את מבטה התחמני.

"מה?" שאלתי בהיסוס, בחצי חיוך מפוחד.

"סולי. מה קורה ביניכם?"

נעצתי בה מבט מוזר. "כלום. מה פתאום את שואלת כזאת שאלה?"

"אל תתחמקי, תעני לי. מה העניין ביניכם?"

"שום עניין," אמרתי בחיוך וחזרתי להלום בפטיש. המסמר הזה היה חלוד יותר מהקודם, ולכם נדרש ממני מאמץ רב בכדי לקבוע אותו במקומו.

"אוי, באמת נטלי. ברור שיש עניין. אל תגידי לי שלא."

"אני נשבעת לך טייזר, אין כלום! אנחנו החברים הכי טובים מאז גיל אפס."

טייזר רק נעצה בי את מבטה החודר. "משום מה אני עדיין לא מאמינה לך. רק שתדעי ש – "

לפתע שמענו זעקה מנקבת אוזניים במרחק מה מאיתנו. הנשים שעבדו מסביבנו באזור המסילה נעצרו גם כן, מנסות לאתר את מקור הרעש.

טייזר התרוממה ואני מיד אחריה. היא זרקה לעברי מבט מהוסס, וכאשר נשמעה הזעקה בשנית, עקפתי אותה והתחלתי לפלס את דרכי בין הנשים מסביבי – שכמוני, גם הן התעניינו במתרחש – לכיוון שממנו הגיע הקול.

בדיוק כשהגעתי לשולי מעגל של נשים המומות ומפוחדות נשמעה הזעקה השלישית. קול האישה הצועקת החליא אותי, צמרר את גבי. כעבור שניה הרגשתי בידה החמימה של טייזר על זרועי, מנסה למשוך אותי מההתקהלות חזרה אחורה. "קדימה נטלי, אנחנו נסתבך בצרות!"

"לא! תחכי."

"נטלי!"

הושטתי את ידי קדימה, מזיזה הצידה את האישה שעמדה מולי והסתירה את המתרחש. צעדתי צעד קדימה, תופסת את מקומה, ונשמתי נעתקה.

באמצע המעגל הייתה שרועה על בטנה אישה בסביבות גיל הארבעים, כאשר חייל צעיר עומד מעליה, ומצליף בה שוב ושוב במוט חשמל. החייל הניף את מוט החשמל מעל ראשו, והנחית אותו על גבה הרופס. קול ההצלפה נשמע בבירור, ואיתו זמזום החשמל המצמרר שחִשמל את גופה.

 

0 תגובות
נסיון לכתוב סופסוף ספר משלי, אז תקראו ותגיבו:)
24/01/2014 15:38
100% ME
 

פרולוג

הרחובות המוכרים כל כך נצבעו בלבן. הכל היה צח וטהור, באילו הטבע מנסה להשקיט את ליבנו ולהקל את מסענו ביופיו. פתיתי שלג כמעט ובלתי נראים ירדו מהשמים, נערמים כשמיכת שלג עבה על ערמות השלג הקיימות, והגביהו אותן עוד יותר. הם שרקו באוויר, כשריקת הרוח המתפתלת בין עשבים גבוהים בימי הקיץ החמימים. הם פילחו את עורי בקרירותם המקפיאה.

נקודות לבנות קישטו את גבו של מי שהלך לפני, וצעדיו נטמעו באדמה, משאירים את זהותו ההולכת ונעלמת בשלג העיר.

זה היה השלג הראשון בשנה.

נשפתי. עננה לבנה אשר יצאה מפי התנדפה אט אט באוויר, מרעידה את שערותיי אשר נפלו על המצח. כיווצתי והרפיתי את אצבעות ידי, מזרימה אליהן דם. הן היו עטויות בכפפות כבדות וישנות בניסיון להגן עליהן מפני הקור, אך בלא הצלחה מרובה.

יכולתי לראות בדמיוני את דמותי מן הצד. אפי ולחיי ודאי כבר אדומים מהקור. קווצת שיער נפלה על פני והסתירה את אחת מעיני. על גופי סוודר ישן ומעיל גדול ממידותיי ובלוי בלבד. אבי הניח אותו על כתפי כשהשוטרים גררו את הדייר הראשון החוצה, לרחוב. את הכפפות הישנות מצאתי חבויות בכיס הפנימי . יחד איתן מצאתי מצאתי גם מצית חצי ריקה ועטיפה של סוכריה ישנה.

כשהשוטר הזועף עם השפם האפור צעק עלי ועל אבא כשהתעכבנו מאחור, אחותי הקטנה, קורה, תחבה את ידה הקטנה בידי. ידיה היו עטויות כפפות גם כן, אך הן היו במידתה והתאימו בדיוק לידיה.

אני בוהה בהן עכשיו. הן קטנות ורכות בידי. כתומות ובולטות על רקע הלובן והאפרוריות של השחר העולה. עורה של קורה ורדרד מהקור ושיערה החום והחלק קלוע לשתי צמות ארוכות שמקפצות על שכמותיה.

היא הרימה את מבטה אלי וחייכה. היא נראתה צעיר בהרבה מגילה האמיתי עם החיוך התמים הזה. חייכתי אליה, מנסה להסוות את מצב רוחי הירוד. היא לא ידעה מה מצפה לנו. אף אחד לא ידע.

ואף אחד גם לא יודע.

אף אחד לא יודע מלבדם, השוטרים עם החליפות השחורות, עטורות הסיכות וההדרים המוזהבים שנעוצים על דש חליפותיהם.

השוטרים השחורים, מחזיקים בידיהם רובים משוכללים. כולם נוסעים ברכב הצבא המודרני. אחד מהם כעשרה מטרים מלפנינו ושנים מהם כעשרים מטר מאחורינו, מחכים לרגע בו ירדפו אחרינו ויהרגו אותנו אם אחד מאיתנו יחליט להימלט. אבל בינתיים, כולם ממושמעים.

כולנו הולכים בקצב אחיד בשלג הלבן. לבושים במעט בגדים, פשוטים למדי אשר אינם מחממים אותנו ומגנים עלינו מפני הקור בכלל.

אני מביטה ימינה. אמא הולכת לצידי בשקט, כמו כולם. היא בוהה באדמה. פניה לובשות ארשת מהורהרת. אני יודעת שהיא חושבת עכשיו. היא מרגישה במבטי, ומסתכלת עלי. היא מחייכת חיוך עקום, חיוך כאילו עליז, כאילו שהכל בסדר, כמו החיוך שחייכתי קודם אל קורה.

רק שאני לא קורה.

אני יודעת שזה הסוף.

 

 

פרק ראשון

עוד שעה.

יש לי שישים דקות של שקט. וגם אז השקט הוא לא שקט.

לפני חצי שנה לא הייתי חושבת בכלל על לקום לשירותים בשעה כזאת. אבל עכשיו, אני מופתעת שזה בסך הכל מה שאני צריכה לעשות.

אני ערה כבר שש שעות. אף אחד לא נותן לי לנוח. שלא לדבר על לישון.

כבר חצי שנה אני לא ישנה. ואני בטוחה גם כי לא אישן עוד לעולם.

אני שוכבת על הסדין המסריח מריח של שתן ועובש שמכסה את הדרגש החורק שהוקצה לי בפינת החדר, ממש מתחת לאדן החלון ובוהה בירח. הוא כמעט שקוף לחלוטין, וקרניים אפורות של אור בוקר עולה כבר ננעצות בו.

אני שומעת את קורה נוחרת על הדרגש שמתחתיי. הסדין משמיע קול חיכוך שקט ורך כשהיא מסתובבת עליו ומתמקמת בתנוחה נוחה יותר בשנתה. שיערה הארוך והחום נשפך באי סדר על המזרן וקווצה ארוכה אחת ממנו משתלשלת מטה. שערה מבולגן ומלא קשרים, כבר חצי שנה ששיני מסרק לא עברו בו וסידרו אותו. כשרק הגענו לפה אמא הציעה לה לגזוז את שיערה כדי שלא יתרבה בכינים ולכלוך. כמובן שקורה לא הסכימה. היא כל כך אוהבת את השיער הארוך והחלק שלה. מדי פעם אני רואה אותה מתפתה, ומעבירה את אצבעותיה הדקות בשיערה, מנסה לסרק אותו ולהתיר את הקשרים הרבים בכוח.

אני מעבירה את ידי בשיערי. הוא הספיק להתארך מאז שאמא קיצרה אותו, כשעברנו לפה. עכשיו הוא מדגדג את החיבור שבין הצוואר לכתפיים. הוא יותר כהה מהשיער של קורה, חום כהה מאוד, כמעט שחור, שהשמש שוזרת בו גוונים אדמדמים כשהיא מאירה בחוזקה.

אני נאנחת, מבינה שאין טעם סתם לשכב על המזרון המאובק ולבהות בתחתית הדרגש שמעלי. אני מתיישבת בכפיפות, ומותחת את זרועותי כמה שאני יכולה. קורה ממלמלת בשקט מתוך שינה ומסתובבת על צידה שוב. אני סוקרת את החדר החשוך במבטי. עשרות אנשים שישנים על דרגשים חלקם אפילו על מזרונים מעופשים ומתפוררים ושמיכות דקות על הרצפה, צפופים זה לזה ובכל זאת מנסים לשמור על מקומם. אני מזהה את גופם של אבא ואמא. הם ישנים מכורבלים על מזרן אחד ודק בצפיפות בקצה השני של החדר, כדי שלגברת ברון הזקנה יהיה נוח יותר על הדרגש שהיה אמור להיות של אמא. חיוך עקום מתלבש על פני. גם עכשיו הם נדיבים, מוותרים על המזרן המתפרק בשביל שלמישהי אחרת שהם לא מכירים יותר משישה חודשים יהיה טוב.

שלחתי את רגלי בזהירות אל הסולם הדק והחורק שבקצה הדרגש שלי, מדלגת מטה על השלבים שניים- שניים עד שאני נעמדת על רגלי על הרצפה, ומתחילה לדלג מעל האנשים הישנים. כשהייתי במרחק שלושה מטרים מהדלת המתקלפת נאחזה יד קרה בקרסולי, שגרמה לי למעוד ולפלוט צווחה, שמיד השתקתי. הבטתי לרגלי ונתקלתי בחיוכו הצוחק של סולי.

סולי צחקק בשקט והרפה מאחיזתו בקרסולי, קם על רגליו ומנער את האבק מבגדיו הבלויים. שיערו הבלונדיני והחלק שהגיע לאוזניו הסתיר את עיניו, ובהרמת יד העיף אותו לאחור. עיניו הירוקות הכהות נצצו באור הבוקר האפלולי והשוו להן ניצוץ כסוף. הוא חייך חיוך רחב, שחשף את שיניו. צילו התמתח על הקיר המלוכלך והמתקלף שמאחוריו, שחור וגבוה, דמות מוכרת ויציבה כל כך בתוך כל הסיוט הזה.

חבטתי בכתפו בכוח שגרם לו להתנדנד לאחור ולהושיט את ידיו לצדדים כדי לא לאבד שיווי משקל.

"מטומטם אחד," לחשתי לו בזעם, "נבהלתי למוות."

הוא הושיט את ידו לפני, חוסם את דרכי החוצה. "לאן יש לך ללכת בשעה כזאת?"

צמצמתי את עיני. "לא עניינך."

הוא הטה את ראשו לצד אחד ועיקם את פיו. "לפחות יכלת לספר לי."

"אין מה לספר," אמרתי והרמתי את כתפי. "כל הקודם, זוכה."

סולי הביט מטה, אל עבר אחיו הצעיר ממנו שישן על המזרן שלצידו. זרועותיו פרושות לצדדים, רגליו פשוטות לפניו וראשו הבלונדיני שמוט לצד אחד. עיניו נצצו עכשיו במבט של דאגה. אחיו, אַיְיבֵּל, בסך הכל בן שתיים עשרה ומבוגר מקורה רק בשנה. הוא היחיד שנשאר עם סולי כשהגיעו לשכונה האפורה. הוריהם, אדון וגברת קוֹרז, שהיו שכנינו לפני הגירוש, נדחפו לרכבת השניה שיצאה מהתחנה שאליה הובלנו בגירוש. הרכבת שעלינו אנחנו, סולי ואחיו הובילה לכאן, למחוז דומי. הרכבת השניה הובילה אל הלא נודע.

אחרי דקה של שתיקה הוא פתח את פיו. "יפריע לך אם אני אבוא איתך?"

הבטתי באחיו הישן ואז השפלתי את מבטי לרצפה. הנדתי בראשי ופתחתי את הדלת לכדי סדק.

הסמטה הפנימית של חצר הבתים בשכונה הייתה אפורה, ערפל של חול ואבק מהחום של אתמול שרר באוויר, כבד ומטשטש. הסמטה הייתה ריקה, מלבד זבל שנשפך מבור הזבל שנחפר ברצפה. למזלנו, אף איש עוד לא הילך ברחובות וזו הייתה ההזדמנות המושלמת.

"בוא," לחשתי לסולי ויצאתי בצעד חרישי מהבית. כמה שהיה חם ומחניק בתוך הבית, האוויר שבחוץ היה חם ומחניק עוד יותר. הכל נצבע באפור של שחר אפלולי וחום של ערפל חולי וכבד. בלעתי את הרוק שבפי והשתדלתי שלנשום עמוקות כמה שפחות. הרגשתי את אצבעותיו של סולי מרפרפות על גב כף ידי, ומיד אחר כך שמעתי את הקלאק המבשר שהדלת נסגרה מאחוריו.

את הדרך הזאת עשינו כבר עשרות פעמים בחצי שנה האחרונה. צעדנו בשקט אל החלק האחורי של החצר המלוכלכת של דומי, אני צועדת לכיוון היעד בעוד שסולי מפנה את ראשו לצדדים, מוודא שאף אחד לא מבחין בנו.

אנחנו צועדים בין המבנים האפורים, מנתבים את דרכינו בערפל בזהירות, עד שאנחנו מבחינים כי הגענו אל קבוצת שיחים צפופה ודוקרנית. כאן אנחנו מוסתרים. אנחנו מתקדמים לאט, בתנועות חתוליות בין הענפים, צועדים על הצעדים שנשארו פה מהפעם שעברה. מדי פעם אנחנו עוצרים כדי להאזין. סולי טומן את ראשו בחורים שבשיח ומעיף מבט על החצר. בינתיים אנחנו עדיין לבד.

אנחנו מתקרבים לקצה של השיחים. מכאן כל אחד הולך לבדו, עד לגדר. אני מתכוונת לצאת ראשונה אבל אז אני מרגישה את ידו של סולי על כתפי. "תני לי," הוא אומר ועוקף אותי. "אני רוצה לבדוק את השטח."

אני מזעיפה פרצוף אל גבו. "אתה יודע טוב מאוד שאני יכולה לעשות את זה בעצמי. ועוד יותר טוב ממך."

הוא מביט אלי מעבר לכתפו. "אז מה."

הוא תוחב את ראשו מהפתח הצר. עליך יבשים נדבקים לשיערו. הוא סופר בלחש עד חמש, כמו שתרגלנו בפעם הראשונה ופורץ בריצה לגדר. הוא רץ כפוף וצמוד לחומה, בקצב מהיר. אני מציצה מאחוריו אל הסביבה, מוכנה לצאת אחריו כשאסיים לספור.

אני מלמלת את המספרים בסדר קבוע.

20, 19, 18.

אני שואפת אוויר ומצמידה את ידי אל צידי גופי.

14, 13, 12.

אני מכווצת את כפות ידי לאגרופים קמוצים.

9, 8, 7.

אני צועדת צעד לאחור ומוכנה לזנק.

בדמיוני אני רואה את סולי נשען על החומה, מתנשף מהריצה, ומסדר את נשימתו. הוא מחכה לי. הוא יודע שבעוד חמש שניות אני אצא.

אני מסיימת את הספירה בלב. 3, 2, 1.

אני יוצאת מהשיחים, מעיפה מראשי עלים יבשים ומשאירה את זרועותי צמודות לגופי. אני רצה מהר. מדלגת מעל ענפים ושורשים בולטים. אני כפופה וצמודה לחומה, כמו שסולי עשה. מסתכלת קדימה. אני מסבה את מבטי לצדדים, מוודה שאין איש מלבדי. אני ממשיכה לרוץ. מרחוק אני רואה את סולי. דמותו מטושטשת בגלל הערפל הסמיך. הוא עומד ליד החומה ומסתכל עלי.

אני מסובבת את ראשי חצי סיבוב הצידה. אני רואה רק ערפל כתמתם ואפור. ואז גוש שחור וזר.

אני קופאת. רגלי עוצרות מעצמן. אני כמעט נופלת קדימה בגלל העצירה הפתאומית, אלא שברגע האחרון ידי מקנות לי שיווי משקל. אני בוהה בגוש השחור ולא נעה.

מזווית העין אני רואה את דמותו המטושטשת של סולי מתקדמת בזהירות לעברי, צמודה לחומה וכפופה, כמעט בלתי מורגשת.

אני ממשיכה לבהות בגוש. הוא מולי. הערפל מתפזר, ואני יכולה להבחין בו בברור עכשיו. זה איש.

אני עומדת קפואה עד שאני מרגישה יד על כתפי. אני קופצת ומסתובבת חצי סיבוב לאחור, מוכנה לכל. אבל ממולי אני רואה רק את סולי, עוטה הבעה מבולבלת. עיניו הירוקות נעוצות בעיני, מכווצות בשאלה.

אני מביטה חזרה אל הדמות השחורה. הוא מביט בה מעבר לכתפי ומתקדם אליה.

אנחנו במרחק של שני מטר ממנה. הדמות השחורה שמוטה על הרחוב, גבה מופנה אל על. ידיה ורגליה נחים על האדמה בצורה לא טבעית. ידה האחת מתחת לבטנה, ואצבעותיה מציצות מתחת למעיל השחור והגדול, חיוורות ורזות מהרעב.

ידה השניה שמוטה על גבה בצורה מוזרה, עקומה כאילו נשברה מספר פעמים. סולי נגע בגופה עם קצה נעלו. כאשר לא הגיבה, סובב אותה על גבה. פנים מעוותות נתגלו לפנינו. עיניים חצי פקוחות שאישוניהם לא נראים לעין, ופה האיש פתוח בצורה מעוכה.

עורו היה חיוור לגמרי והוא נראה כמו רוח. הוא היה רזה, ופניו היו מצומקים ומקומטים.

הסבתי את מבטי מהגופה. שנאתי לראות איך האנשים בדומי גוססים ומתים. רובם ברחובות, על הכבישים, יודעים ששם לפחות יראו אותם וידאגו לקבור אותם.

סולי הרים את מבטו מהגופה והביט בי. "את מזהה אותו?"

לא רציתי לראות את פניו המתות שוב. פשוט הנדתי בראשי והתרחקתי צעד משם. סולי הרכין את ראשו, ואז הביט אל עבר החומה. "נפנה אותו אחר כך?"

הנהנתי במהירות והתרחקתי משם. סולי השיג אותי והתאים את צעדיו לצעדי. הוא שתק.

כחכחתי בגרוני. "חשבתי שבדקת את השטח."

הוא המשיך ללכת בשקט. "כדאי שנמהר, אם את רוצה להביא אוכל לקורה."

הנחתי את ידי על החומה. המקום הפרוץ היה מוחבא מאחורי השיחים, מוביל ישר לפח הזבל הגדול שמחוץ לחומה, מחוץ לדומי, מחוץ לחיי המוות ששוררים בינינו.

נשמתי ונשפתי, מזדחלת פנימה אל תוך הסבך, שתמיד עקץ ודקר את עורפי. סולי נכנס אחרי, עלים מרשרשים מסגירים את נכחותו. נעצרתי ממש מול הפתח הצר והעברתי את אצבעותי על החומה שנשארה קרירה לעומת האוויר המחניק. כשהרגשתי בבליטה שחיפשתי, דחפתי באצבעותי את החלק בחומה ועזבתי מהר. חתיכה מהחומה נפלה לאחור, ונעצרה על ידי סולי בדיוק שניה לפני שפגעה ברצפה והשמיעה רעש. נשפתי בהקלה והתבוננתי בפתח שנוצר.

הוא היה צר ונמוך, ברוחב ארבעים וחמישה סנטימטרים לכל היותר. התיישבתי על עקבי והשחלתי את ראשי החוצה. מעברה השני של החומה, במרחק עשרה מטרים הייתה מכולת אשפה גדולה. העברתי את ידי ונאחזתי בקצה הפתח. רגל אחת עברה, והשניה ממש אחריה. נעמדתי בזהירות, מביטה לצדדים. השטח נקי. שמעתי את סולי נאנח בלחש. רצתי עד למכולה ושלחתי את ידי אל פתח, דוחפת את גופי מעלה. כשראשי הגיע לפתח עצרתי את נשמתי. ובעזרת עוד דחיפה קלה הצלחתי למקם את בטני על הפתח כך שאוכל לשלוף מהמכולה מזון ולרדת חזרה בקלות במקרה הצורך.

התחלתי לחטט באשפה. בפעמים הראשונות נגעלתי, אך ככל שהזמן חלף כך הרעב כרסם בנו יותר יותר. הדחף ללחם עם עובש או אפילו לקליפות תפוחי אדמה גרם לנו להסתכן.

הצלחתי למצוא שקית עם פירות מרקיבים. חלקם כבר היו לבנים מעובש, ואחדים מהם עוד במצב טוב. זרקתי מאחורי כתפי את השקית, ושמעתי את קול השקית כשהיא נתפסת בין ידיו של סולי מתחתי.

ידי נתקלה בערמה של קליפות בננה. במחשבתי עלתה פרצופה של קורה, כשלפני חודש הגנבתי לה קליפת בננה שהצלחתי לחטוף מאחד ממשלוחי העבודה. היא הייתה מורעבת, ואכלה בשקיקה אפילו את הקליפה המסריחה. לפחות אלו במצב טוב יותר. תפסתי חופן וטמנתי אותו בכיס מכנסי.

כשלא מצאתי עוד דבר אכיל ירדתי למטה בזהירות. הספקתי להבחין בראשו הבלונדיני של סולי חומק פנימה דרך הפתח. התכופפתי וחמקתי חזרה אל דומי. סולי חיכה לצידי, בידיו החתיכה מהחומה. כשהתיישבתי על האדמה, מתנשפת, הוא החזיר אותה למקום ובדק שוב ושוב שהיא לא נופלת ממקומה ושהחומה נראית שוב כחתיכה אחת שלמה.

חילקנו את הפירות הרקובים בינינו חצי חצי. כל אחד טמן כמה מהם בתוך כיסי בגדיו. את אחת מקליפות הבננה הבאתי לו. זכרתי שגם אייבל אוהב לאכול אותם.

בדרכנו חזרה לבית לא דיברנו. כשעברנו ליד האיש המת סולי בהה בו. "לא נפנה אותו?"

הבטתי בגופה מזווית העין. "לא," לחשתי. "עדיף שהם יעשו את זה."

סולי צמצם את עיניו, ועקב אחרי מבטי הצידה. במרחק נראו קבוצה של גברים, כפופים ורזים, לבושי שחורים ונושאים בידיהם אתים.

הקברנים.

1 תגובות
חיים קשים, ובגללך
04/12/2013 12:56
100% ME
קטעים, אהבה

זה הורג אותי, מכרסם אותי מבפנים, גורם לי לרצות לצרוח ולשאוג החוצה. להוציא את כל הזעם שלי ולהזרים את הדמעות עד שיתייבשו ואשכח הכל.

אני לא יכולה עם המצב הזה יותר. אני יודעת שטעיתי, אבל אני אמרתי לך את זה בהתחלה. אתה אמרת שזה לא משנה לך, שתתגבר על זה, תעשה הכל למרות זה.

אבל בינתיים אני לא רואה אותך עושה כלום.

אני לא מסוגלת לשמוע את השקט הזה. שקט חסר תקתוקים נמרצים על המקלדת, שקט ללא צפצופים מתריעים מהפייסבוק, המראים כי שלחת הודעה שתגרום ללב שלי לזנק גבוה ולנחות חזרה במקומו במכה.

אני לא מסוגלת יותר לראות אותך במרחק כל כך קצר ממני, יושב שם מולי על הדשא ומדבר עם חברים, זורק מבטים ומיד ממשיך כאילו כלום. הולך לכיתתך מאחוריי בשקט, מקווה שאסתובב ואתקל בך, בעינייך שנעוצות בגבי.

אני לא רוצה יותר לשמוע את החברות שלי לועגות לי, אומרות לי שאני חיה בסרט, ושהכל סתם שטות. שאתה לא מתסכל, לא חושב עלי ובטח שלא איכפת לך ממני.

אני כל כך שונאת את ההרגשה הזאת שבאלי לפוצץ משהו בתוכי.

אני לא מסוגלת להשתיק את הלב שלי בכל פעם שאני רואה אותך מרחוק, את דמותך באופק, מתנהגת כאילו כלום וכאילו אני לא שם, בוהה בך ולא מסוגלת להתיק את מבטי ממך.

כל מילה שמהדהדת בראשי, מילה שיכלתי לומר לך, אחת שיכלת לומר לי אתה, חורטת בנשמתי כאב, משאירה צלקות שמקווה שיום אחד תרפא.

כל תמונה שלך על צג המחשב שאני רואה באובססיביות מטופשת שגורמת לי להיות לא אני, נטמעת עמוק בזיכרוני. תופסת מקום ומסרבת להתפנות מדמיוני.

אם רק היית פה עכשיו, קורא את זה, מסרב לוותר, היה לי יותר קל.

חבל רק שאני אוהבת לעשות את החיים שלי יותר קשים, ובגללך.

1 תגובות
worst day E-V-E-R
17/10/2013 17:34
100% ME
קטעים

גבירותיי ורבותיי, הצהרה מרהיבה. זה היה היום הכי גרוע e v e r .

התחיל גרוע, ונגמר נורא שזה מייאש. ומה שעוד יותר מייאש זאת העובדה שכל זה ימשך גם מחר.

נתחיל מההתחלה - סיטואציה שעוד יכולתי להתמודד איתה, איכשהו... מסתבר שחברתי בעלת לב הזהב לקחה את הטוב לב שלה צעד אחד רחוק מדי ופיטפטה מעט עם בחור חמוד מבית הספר שלי. וכשאני אומרת מפטפטת אני מתכוונת למטפטפת. מטפטפת לו לאט לאט, אבל בטוח כל מילה ומילה שאמרתי עליו אי פעם, פלוס הערות אישיות שלה (בשמי כמובן...)

לא שהיא טרחה לספר לי, ככה שעוד הייתי יכולה לעצור את זה.. מסתבר שהיא קבעה איתו היום, על הדשא בחצר של בית הספר, רק אני והוא לבד, מדברים שיחת היכרות מרתקת. כן, הבנתם נכון, הוא לא מכיר אותי.

חוץ מהעסקה המופלאה הזאת, היא גם הספיקה להבהיר לו עד כמה פתטית, נואשת וילדותית אני (פלוס מינוס ממה שאני באמת) ולגרום לו לחשוב עלי דברים ש... בואו נגיד את זה ככה, הייתי מעדיפה לטמון אותם עמוק עמוק עמוק מתחת לאדמה..

הדבר היחיד שהרגיע אותי אתמול בערב הייתה העובדה שהוא מבוגר מאיתנו בשנה ו, נו טוב.. ציפיתי שיהיה קצת יותר חכם ממה שקיוויתי שהוא באמת. קיוויתי שיטמון פח לחברתי הנאמנה - מדי - ושבעצם צחק במה שאמר. אבל לא, הוא היה רציני.

בזמן שאני מסתכלת בשבע עיניים מסביבי בהפסקות, נצמדת לקירות והולכת בזהירות בהליכת זיקית כדי שלא יבחין בשיערה סוררת מראשי, ראיתי את דמותו. כן, יושבת ומחכה. לי. על הדשא. בדיוק כפי שהוא קבע.

"לא. הוא לא אמיתי!"

נצדמתי למעקה שחוסם את המסדרון החיצוני שעליו השקפתי על החצר. חברותיי נעמדות לידי, מחפשות אותו, וכשראו את דמותו התפעלו. לטובה, יש לציין.

"תראי איזה חמוד!"

"הוא באמת מחכה!"

"לכי אליו!"

"נו קדימה, למה את מחכה?!?!"

"למה נראלכן בכלל?!" צעקתי עליהם, גורמת לעשרות ראשים להסתובב אלי, בין היתר גם שלו.

התכופפתי, גוררת אחרי אותן. "הכל היה סתם! אני לא מאמינה שלא אמרתן לו שצחקתן!"

יעל ("דני", תרשי לי, בכל זאת גמאני שם מסתבר..) המבצעת והמתכננת הראשית של כל התקרית המביכה - מאוד - הזאתי נעמדה והביטה בו, מחייכת חיוך מאוזן לאוזן. "הוא מסמן לי לקרוא לך!" קראה בהתלהבות.

דני נעמדה לצידה וצחקקה. התרוממתי, מעיפה אבק וחול מברכיי. "אני עפתי. תקראו לי כשתספרו למסכן הזה את האמת."

"את לא יכולה להשאיר אותו ככה!" אמרה דני. "כן, תלכי אליו! לכי תדעי מה יהיה..." אמרה יעל, ומיד הוסיפה - בזעזוע רב, יש לומר - "אולי הוא אפילו.. ינשק אותך!" (כן, אני נשבעת לכם שזה מה שהיא באמת אמרה..)

"יעל, תצאי מהסרט," אמרתי. יעל העיפה אליו מבט וחזרה אלי מהר. "הוא קם והולך! זאת ההזדמנות האחרונה שלך לורין!" (פעם ראשונה לדעתי שאני מזכירה בפוטסטים את השם שלי, לא?)

"אני פשוט לא מאמינה עלייך..." אמרתי, מסתובבת והולכת.

מסתבר שהבחור נעלב. ממש, כאילו. ממש לפני כמה דקות שכנעתי את יעל שתכתוב לו שהכל היה סתם. מזל שדני כבר יידעה אותו קודם, למרות שהוא עדיין חיכה לי על הדשא..

הוא אמר לה שתפסיק לחפור לו, ובסוף יום הלימודים פשוט עבר על פניה מבלי לחייך ולומר שלום כמו בימים האחרונים.

כן... זאת רק ההתחלה של היום המזעזע הזה..

 

 

אשמח לתגובות עידוד, חבר'ה *~*

5 תגובות
כל יום מחדש
09/10/2013 18:36
100% ME
קטעים, אהבה

הלב שלי פועם, הולם, דופק בחזי. אני לא מסוגלת לשבת בשקט אפילו חמש דקות. רגליי מתופפות בעצבנות על הרצפה בעודי כוססת את ציפורניי, ומיד אחר כך פוקקת את אצבעותיי בלחץ. גרוני יבש, ועיניי מעקצצות מהתרגשות.

אני יושבת באי שקט, סופרת את הדקות. כל ספרה שמתחלפת בשעון שעל צג הנייד שלי מאיצה את ליבי. אני כבר לא שומעת את המורה, רק רצף מילמולים חסרי משמעות שנכנסות לאוזני האחת ויוצאות דרך השניה.

כפות ידי מזיעות ואני מנגבת אותם במהירות במכנסיי, משלבת אותן לבסוף על השולחן, מחכה בכוח.

אני כבר לא יכולה לחכות. בדמיוני אני מאיצה את הצלצול המטרטר, ממש שומעת אותו רועש באוזני. כל כך מצפה לו, עד שכשהוא מופיע אני לא מבחינה בו.

כשאני שמה לב לילדים שקמים ומתהלכים בכיתה מסביבי אני קופצת ממקומי, גוררת את חברתי מאחורי מבלי לומר כלום ויוצאת מהשכבה בעוד רגליי לוקחות אותי בעצמן אל כיתתו.

כל הדרך אני מחכה לראות אותו, את דמותו הגבוהה והחסונה, מחוייכת וצוחקת כתמיד, בעודו צועד מולי, ממשיך ישר ולא מעיף בי מבט. כשאני מתקרבת לכיתתו ליבי רועם בחזי, כמעט קורע את עורי ובשרי, שובר את בית החזה שלי ויוצא אל אוויר העולם, חשוף ופגיע.

בכל פעם שדמות דומה חולפת לידי, ריח מוכר נישא אל אפי או שיער כהה שמבצבץ ממעל לראשים שסביבי ליבי עומד דום לשבריר שניה, ושוב חוזר לדפוק בכל חוזקו, במהירות מסחררת ולא הגיונית.

לא. זה לא הוא, טעות.

אני לא מתייאשת, ממשיכה בחיפושי אחריו. סורקת כל סנטימטר בבית הספר, בוחנת, בודקת, מצפה.

כשאני מתחילה לאבד תקווה, אני רואה אותו לבסוף, שעון על דלפק הקיוסק בחצר, מחייך למוכר ובוחר כריך מתוך סלסילת הכריכים שמולו. אני נעמדת במקומי, מתעקשת לעצור מללכת, מסרבת לטענותיה של חברתי שמנסה לשדל אותי להמשיך לזוז. אני פשוט בוהה בו, מסתכלת עליו וחורטת בזכרוני כל פרט קטן בו - גופו השעון כנגד הדלפק, תווי פניו הגבריות והבהירות המכוסות זיפים כהים, רגלו המתופפת בקצב על רצפת העץ. כאשר הוא מסתובב לחזור לכיתתו, הוא חולף על פני, בדיוק כשהוא מכניס את ארנקו לתיקו. הוא מחייך לעברי חיוך קטן - סביר להניח רק כי קלט שבהיתי בו עד עכשיו - וממשיך בדרכו, משאיר אותי שם, מאושרת עד השמיים בגלל חיוך קטנטן שחיכיתי לו כל היום.

כל יום מחדש..

 

 

 

6 תגובות
סוסוף לנשום
28/09/2013 20:56
100% ME
אהבה, קטעים

אני לא יודעת מה קורה לי. לא חשבתי שככה זה יקרה, בטח לא עכשיו, בטח ככה ללא סיבה.

כבר הרבה זמן שאתה קיים בלב שלי, תופס חלק נרחב מאוד ממנו. עד עכשיו היית שם לכוד, לוחץ עם אגרופיך על דפנות ליבי, דורש לצאת ובו זמנית גם להישאר שם.

ועכשיו? עכשיו אתה עומד על סף הדלת, רגל בחוץ ורגל בפנים, מתלבט מה לעשות. ללכת? להשאר? לכל בחירה שהי תהיה השלכות.

אני מרגישה איך אתה בורח לאט לאט מהלב שלי. ולחשוב שזה משהו שרציתי כבר כל כך הרבה זמן, פחות או יותר מאז שנכנסת מבלי תאריך יציאה.

כל כך הרבה זמן התחננתי בשקט שתצא, תניח לי לנפשי, שתשאיר אותי לבדי בלעדיך, בלי המחשבות עליך והחלומות בהקיץ על שנינו, כי וויתרתי עליך כבר מזמן- מאז שהבנתי שזה לעולם כבר לא יקרה. ועכשיו, כשאתה עוזב את הלב שלי פתאום, אני מרגישה כאבים שמהדהדים בבטני. קרביי מתלקחים כשאני מרגישך בחסרונך הקרב ובא, ואני לא רוצה לשחרר.

ספק מהלהבה הקטנה שעוד לא כבתה כמו השאר, ספק מתחושת החמימות והביטחון ששררה בי כשהבנתי שאתה נמצא שם, תמיד. אותו אחד שאוהב, אותו אחד שאחלום עליו, אותו אחד שתמיד ארצה. בלי הצורך לדאוג מה יקרה אם, כי תמיד תהייה שם.

ועכשיו? כנראה שזה הסוף. סוף שבעצם אף פעם לא ממש התחיל. טוב, זה לא מדוייק. כי תמיד היית בלב שלי.

פעם, כשחשבתי עליך, הרגשתי בעננים. זה היה תמיד כל כך כיף. דחקתי את האמת לצד, לפינה חשוכה בירכתי מוחי, מתרכזת כל כולי בפנטזיה האישית שלי. כל בטני געשה מהתרגשות עזה, פרפרים שהדפו זה את זה בתוכי, נדחפים ונדחקים לדפנות בטני ומתנגשים זה בזה, מעוררים בי הרגשת שמחה מוזרה.

עכשיו כשאני חושבת עליך, זה שונה. שונה כואב. אני מרגישה קור וחום בו זמנית, חנק מונע ממני לנשום, הדם בורח מפני, משאיר אותן לבנות ומבולבלות. הפרפרים התעייפו והוחלפו בברחשים מזמזמים ומעצבנים, כשבכל פעם שהם מתנגשים לא נשמעים זיקוקים. אני שונאת להרגיש ככה, אני מעדיפה להיות אומללה כמקודם, כשידעתי שאין סיכוי אבל היית שם, בלב שלי. כשהיה משהו חם ובועט בתוכו, משהו – מישהו – שהיה שווה להמשיך לחלום למענו.

אני לא יודעת מתי התחלת לעזוב את הלב שלי. יכול להיות שבגלל ההוא שבא, הצית להבה חדשה, מעניינת יותר, מרגשת יותר, השאיר אותה להתלקח ימים ארוכים, לשרוף שדות בר שלמים בליבי, ולעזוב הכל, ככה מבלי להשקיט את האש. יכול להיות שפשוט התבגרתי, הבנתי שזה חסר כל סיכוי. הדמעות עליך לא שוות יותר, והדבר היחידי הנכון לעשות הוא לשחרר את המושכות שאותן החזקתי בחוזקה, קרובות לליבי כל הדרך.

יכול להיות שזה פשוט הזמן, שהרים ידיים, לא מתחשב בי ומחליט לשנות את חוקי המשחק בעצמו. מי יודע מי האשם. כל מה שאני יודעת עכשיו זה שלמרות החנק שמעיק בגרון, אני יכולה סופסוף לנשום.

1 תגובות
פשוט תצא לי כבר מהראש!
28/09/2013 12:15
100% ME
אהבה, קטעים

אוף.

אוף אוף אוף.

אני דופקת שוב ושוב את ראשי בכפות ידי. די, תפסיק! תפסיק!

אני מרגישה שאני נחנקת מכלום, הנשימה לא עוברת באפי, נתקעת בבטני ומסרת לצאת, מסרבת להתחלף באחרת.

אני רוצה לקפוץ למים קרים. קרים ועמוקים.

אני רוצה לקפוץ לבריכה עמוקה וכחולה ולא לצאת לעולם.

רוצה לטמון את ראשי בתוך הר של כריות רכות.

רוצה לצאת לעיר השקטה בלילה ולרקוד בכבישים הריקים כמעט לחלוטין, באוויר הקר שמעיף את העננים השחורים ולא נראים, מקפיא את דמי בעורקיי.

אני רוצה להפעיל את המוזיקה בחדר על פול ווליום, לרקוד ולקפוץ על המיטה כמו ילדה קטנה, מבלי להתחשב בהוריי ואחותי הקטנה שישנים.

אני רוצה לבכות על כתפה של חברה כל הלילה, מבלי ללכת לישון.

אני רוצה לעשות אלף ואחד דברים שאי אפשר לעשות, הכל כדי להשכיח אותו מהראש שלי.

אני מרגישה שאני מתחרפנת, זהו הפעם זה סופי.

הראש שלי מפוצץ במחשבות. לצערי, כולן עליו.

אני רוצה לקפוץ מהר, לרוץ, לשכב, ללכת לישון ולא לקום מחר. אני לא רוצה להזכר בך בכלל!

אתה שם, כל הזמן בראש שלי. הפנים שלך, החיוך המעצבן הזה שלך.

אתה שם כל הזמן, במחשבות שלי, ברעיונות שלי, במעשים. כל מה שאני לא עושה אני מדמיינת אותך בצד, מביט בי. מחייך כשאני אומרת משהו מצחיק, מגחך כשאני עושה משהו שטותי, מלמל בכעס כשאני עושה משהו מעצבן.

הצחוק שלך מהדהד במוחי, מבדיחה ישנה שאמרתי לך פעם. פניך מתעוותות בצחוק, בצורה שאני כל כך אוהבת וכל כך רוצה כבר לשכוח!

אוף איתך, לעזאזל בנאדם. אני מרגישה אבודה במחשבות שאני לא יכולה להשתלט עליהן יותר.

על אחרים, קודמים, זה היה קל. הייתי אומרת די! והם היו נעלמים מראשי, משאירים את מוחי שקט ודומם, ממתין למחשבה הבאה. אבל איתך? אוה, איתך זה כל כך שונה!

המחשבה שלך - ממש כמוך - מסרבת לצאת. כמו שהיית בא אלי בהפתעה, בדיוק אחרי שהכעסת אותי. מתנגד להדפותיי, מביט בי במבט זחוח מעלי, עומד בחופשיות בפתח הדלת בחדרי, עוקף אותי ונשכב על המיטה, מביט בי בחיוך ניצחון מפייס. בדיוק ככה המחשבות עליך. נכנסות בלי הזמנה, ולא יוצאות, לא משנה מה אעשה, כמה ארצה וכמה אתחנן.

לא יודעת מה גרם לי להזכר בך ככה, פתאום. כל כך הרבה זמן הייתי דחוק בפינת מוחי, זמן שכל כך הערכתי. ועכשיו?

ילד מעצבן שכמוך, פשוט תצא לי כבר מהראש!

 

3 תגובות
פעם אחיות, היום יותר בכיוון של לא להיות...
24/09/2013 19:57
100% ME
קטעים

אי אפשר יותר ללכת על הדרך בלי למעוד.

אי אפשר יותר לצחוק מבלי לבכות.

הזכרונות מתחלפים בצעקות רמות

עקיצות דבורים שלא נעלמות בעור.

אי אפשר להריח יותר פרחים שבדרך

השביל יתרומם וישרוט אותך בברך

אי אפשר יותר להרים מבט למעלה ולראות שמיים כחולים

הכחול התחלף לאפור רפאים.

הציבו בפני בחירה אחת, שאלת המיליון

מי אמר את זה? אחיות או לא להיות.

 

 

7 תגובות
All The Lights
21/09/2013 17:16
100% ME
שירים

We will scared, we will shout

The loud dark isn't safe

It is true, we will never be the same

 

Sing a song, say it slow

Until the morning we will know

In the night, all the lights are goin' on

Bring the wind to the shadow

We are going already tomorrow

In the night, all the lights are goin' on

 

We will talk all the night

We will smile after w'll cry

But it is true, we will nevr be the same

 

Sing a song, say it slow

Until the morning we will know

In the night, all the lights are goin' on

Bring the wind to the shadow

We are going already tomorrow

In the night, all the lights are goin' on

 

 

2 תגובות
« הקודם 1 2 3 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
דברים לעשות עד גיל 16
•  להצליח בבצפר (כן חננה)
•  לבחור מגמה
•  להתקבל לחמש יח'
•  להמשיך לחיות
•  לאהוב את עצמי
•  להצליח לסתום את הפה מול אוכל
•  להמשיך לכייף עם החברה שלי
•  לתכנן sweet 16 שווה
•  לשנות את החדר
•  לקנות עוד מיליון ספרים
•  לראות בקולנוע עוד מיליון סרטים
•  להתמכר לסדרה ארוכה
•  נשיקה ראשונה
•  למצוא אהבה
•  למצוא חברים חדשים בתיכון
•  לסיים סיפור
•  להוציא לאור סיפור
•  להמשיך לחיות.
Smile Makes U Be U ♥

And that's why I smile
It's been a while
Since every day and everything has
felt this right
And now you're turning all around
And suddenly you're all I need
The reason why I smile
Can I just BELIEVE?

I used to be a girl who believes in her dreams.
Now, I am... something else.
לעזאזל איתך*~*

כן, אתה. אתה אתה!
אתה, שגרמת לי להסתכל עליך בצורה שונה.
אתה, שגרמת לי לאהוב כל חלק וחלק ממך.
אתה, שגרמת לי להסתכל על הדברים הטובים, ולמחוק את הפגמים שלך.
אתה, שגורם לי לאהוב אותך.
אתה, שלא מחזיר לי אהבה.
אתה, שגרמת ללב שלי להשבר.
שוב. ושוב. ושוב.
לעזאזל איתך, אני שונאת אותך, ואוהבת אותך כל כך.
זה הגיוני?
כנראה שכן.
לעזאזל איתך.