חורים של אחרים- פרק 7:)

חזרתי לקפה עם הפרצוף ברצפה, דבר שגרם לי לפגוע במישהו בכתף ולהפיל עלי את השוקו הרותח שלו ישר לתוך המחשוף שבחולצה הארוכה שלי. הוא התרחק משפריץ השוקו החם, ומיהר לשלוף קבוצת מפיות מהכן שהיה על השולחן הקרוב ביותר לכניסה. נטלתי ממנו את המפיות ותפחתי בהן על החולצה הספוגה שלי.

"מצטער," מלמל. מבטא קל נשמע בקולו. "לא, זה בסדר," אמרתי ושלפתי עוד קבוצת מפיות מהכן. "גם ככה בשלב מסוים הייתי מצליחה להכתים אותה. התרגלתי כבר."

הרמתי את מבטי אל מי שנתקעתי בו. הוא היה בערך בן גילי, אולי שנה מבוגר יותר, שיערו הקצר והשחור פרוע ועיניו הכחולות נעות בחוריהן, מפני על מחשופי.

הושטתי לו מפית. "כך," מסמנת באצבעי מעל לשפה שלי. הוא העביר מעל שפתו את המפית הלבנה ומחה משפתו פס לבן של קצף מהשוקו. "אה, תודה."

לקחתי עוד קבוצה גדולה של מפיות ועקפתי אותו, חוזרת אל השולחן המרוחק מהכניסה שבו ישבו השאר.

רעם חזק התגלגל מחוץ לקפה, וטיפות של גשם החלו החלו לטפטף על הגג, ולהשמיע דפיקות קצובות.

כשהתיישבתי במקומי ליד דין, גור חזר בדיוק לשבת במקומו לצידי. הוא פטפט על משהו עם אורן וכשהבחין בחולצתי הרטובה הפסיק וכיווץ את גבותיו.

"לא ידעתי שיורד בחוץ גשם של שוקו, אחרת הייתי יוצא אתכם גם." הוא חתך חתיכה מהעוגה שלמולו, ונזכר בכיסא הריק שמולי, עליו ישב אלעד קודם. הוא הצביע על הכיסא בכפיתו ובלע בקולניות. "איפה הוא?"

"הוא... הלך."

"מיקה," הוא נאנח, "מה עשית לו?"

גלגלתי את עיני. "לא הרבה."

גור נעץ בי מבט.

"כאילו, רק בטעות נפלט לי שלא אני הזמנתי אותו, והוא הבין מכך שהוא לא רצוי."

גור נחנק. "שאלוהים יעזור לך מיקה, רק נזק את עושה."

הוא הסתכל על העיגול הכהה שעל חולצתי, שנגרם מהשוקו. "אפילו ללכת כמו שצריך את לא יודעת. תראי מה עשית."

הוא החל לנגב את השוקו במפית מהכן. העפתי את ידו ממני. "זה בסדר, כבר עזרו לי לנגב את זה."

גור זקף את גבתו. "עזרו כבר?"

"כן," אמרתי וסימנתי בראשי לכיוון השולחן שבו ישב הנער שחור השיער, ששפך עלי את השוקו. גור הגניב עליו מבט. "חמוד," אמר וחייך אלי.

העפתי בו מבט גם אני. "נראה לי שהוא סטרייט לגמרי, גור."

גור השתיק אותי בידו. הנער ישב עם עוד כמה נערים שלא שמתי לב אליהם קודם. הם צחקו ודברו ביניהם, ארבעה סביב השולחן העגול בסך הכל.

כולם שתו משקה, חוץ מהנער עם השיער השחור, שרק כרסם עוגיות מצלחת שהייתה במרכז השולחן. מסתבר שגם גור שם לב לכך. "הוא לא שותה בגללך," אמר. "הוא סתם מנשנש עוגיות שבוודאי מצמיאות אותו, וסתם בזבז כסף על שוקו שבסוף נשפך עלייך."

"אתה מוזמן להזמין בשבילו עוד כוס," אמרתי וחזרתי להביט בנער.

"רעיון טוב," אמר גור וקם ממקומו. זקפתי גבה. הוא צעד כמה צעדים לכיוון הקופה. "את משלמת, כן?"

"מה!" קראתי. "גור, תחזור הנה!"

קמתי ושלחתי יד לתפוס בחולצתו. החיים למדו אותי שעם גור אי אפשר לצחוק. בסופו של דבר, הוא באמת מתכוון למה שהוא אומר.

הוא צחקק כשאחזתי בחולצתו ומשך אותה ממני, מה שגרם לי למעוד על השולחן ולגרום לצלחות ולכוסות שעליו לקרקש בקול צורמני. דין ואורן שפטפטו ביניהם הסתכלו עלי, ואיתם גם שאר סועדי הקפה. בין היתר גם הנער עם השיער השחור, שנעץ בי את מבטו וחייך, מנענע את ראשו כאילו הוא מכיר אותי כבר זמן רב, וזה היה צפוי שאשבור עוד משהו.

נעצתי בגור מבט רושף והתיישבתי חזרה במקומי. גור עדין צחק והתיישב לצידי. שמחתי שוויתר על העניין של השוקו.

כשסיימנו את לאכול את העוגות ולשתות את השתייה החמה, גור סימן למלצר הצעיר – שאיתו התחילה דין לפני כן – להביא לנו את החשבון. כשפנה חזרה אל השולחן הוא מתח את זרועותיו קדימה. "את חושבת להתקשר אליו?"

לגמתי שלוק אחרון מהשוקו שלי והנחתי אותו על השולחן. "מה?"

"את מתכוונת לטלפן לאלעד?"

העברתי את לשוני על שפתי. "לא יודעת."

"נו מיקה." גור דחף את מרפקו בזרועי, "אל תהיי תינוקת."

לקחתי מפית לבנה שנחה על השולחן. "מצד אחד אתה צודק. אבל מצד שני, כאילו, זאת לא אשמתי שהוא נעלב ככה. כאילו, מה כבר אמרתי?" זרקתי את המפית המגולגלת מבין ידי על השולחן בעצבים. גור בהה כה, כשהיא נפתחה לאיטה. "אני בכל זאת חושב שאת צריכה להתקשר אליו."

"אתה גם חשבת שאני חייבת-חייבת-חייבת לצבוע את השיער שלי לבלונד."

הוא בחן את שיערי בין אצבעותיו. "מה רע בזה?"

הטתי את ראשי לצד אחד, מזעיפה את פני לכיוונו.

"אני גיי מיקוש, יש לי חוש לדברים האלה."

נשפתי, "אוי, אל תתלהב."

בדיוק אז הגיח מאחורינו המלצר, בידו החשבון. כל אחד מאיתנו הוציא כסף מכיסו והניח את המגש שהניח במרכז השולחן. אחרי חמש דקות הוא חזר, ביד אחת מרים את המגש, עליו הכסף והחשבון, ובידו השניה מניח למולי סוכריה אדומה, עטופה צלופן מרשרש שקוף, אשר קשור בשני קטנים וֻורודים משני צידיו.

הרמתי את מבטי אליו, ופגשתי בחיוכו. הוא היה מבוגר ממני בשנתיים לכל היותר, ושערו הבהיר נפל על פניו. "זה כאות סליחה על האי נוחות," אמר והביט בנער שחור השיער. הצצתי לכיוונו של הנער, שהביט במלצר. עיניו שיקפו הבעה רגוזה שגרמה למלצר רק לחייך ולצחקק.

הוא הסתובב וחזר לעמדתו מאחורי הדלפק.

גור חטף את הסוכריה מבין אצבעותי וסובב אותה מול עיניו. "מממ, אני מת על הסוג הזה!"

הבטתי על הנער עם השיער השחור. הוא הביט בי לרגע, ואז הפנה את מבטו וחזר לדבר עם חבריו.

"זה בסדר, אתה יכול לקחת אותו."

השתחלנו בפתח שבין השולחן לכיסאות שלנו, מותחים את רגלינו ומתחילים ללכת לכיוון היציאה. כשעברנו ליד השולחן של הנער, עדיין דיברתי עם גור, והתרכזתי בהליכה בטוחה, מבלי לשפוך או לשבור עוד משהו בדרכי החוצה.

דין קרצה למלצר הצעיר עם השיער הבהיר שעמד ודיבר עם החבר'ה מהשולחן של הנער ויצאה אחרי מהקפה. אורן יצא אחרון והרים את כובע הקפוצ'ון שלו כדי להגן על אוזניו מהרוח הקרה והחזקה שנשבה.

השמים היו אפורים, מלאים בעננים כהים וכבדים. הגשם אומנם פסק לפני מספר דקות, אך נראה היה שעומד להתחדש כל רגע.

"קדימה," אמרתי וחיבקתי את גופי בידי, מנסה לחמם את עצמי כמה שאפשר, "בואו נכנס לאוטו."

גור איתר את מכוניתו הקטנה והאדומה ורץ אליה. הוא נכנס לתוכה במהרה והתעסק עם החימום. דין נכנסה למושב האחורי מיד אחריו, ואחריה אורן נדחק למקומו במושב הקדמי, לצד גור.

נכנסתי למושב האחורי ליד דין וטרקתי את הדלת, שניה לפני שגל של חול ועלים יבשים עף עם הרוח והוטח על צד המכונית.

"מזל שכבר יש לי רישיון," חייך גור, והביט בי ובדין מהמראה. "אחרת היינו צריכים ללכת עד תחנת האוטובוס, לחכות רבע שעה בקור הזה ואז לנסוע כל הדרך – "

משכתי את החגורה והדקתי אותי למקומה. "יאללה גור, אני רוצה כבר להגיע הביתה."