חורים של אחרים- פרק 9

כשפעמון בדלת צלצל מיהרה דין אל הדלת, לבושה בפיג'מה הסגולה שלה, במרכזה מצויר חתול צהוב עם ראש גדול ומיילל, בעוד החלוק המשיי והתואם שלה מתנופף מאחוריה. נעלי הבית הגדולות והצהובות שלה עם השפם של החתול המזדקר מקדמתו שפשפה את הרצפה. "רגע!" קראה ונשענה על ידית הדלת. היא פתחה אותה לרווחה וצעדה צעד לאחור, מציגה בפניי בדרמטיות את גור שעמד מצידה השני של הדלת. הוא לבש ג'ינס משופשף שהיה גדול עליו מעט, ומתחת לקפוצ'ון גדול וכהה בצבצה הפיג'מה הכחולה שלו. הוא חייך חיוך גדול, מחזיק בין שתי ידיו מגש פיצה ריחני ומגרה. דין נטלה ממנו את המגש במהירות והניחה אותו על השולחן הנמוך שבסלון. גור סגר אחריו את הדלת ופשט את הקפוצ'ון. קמתי מהכיסא בחדר האוכל שעליו ישבנו עד עכשיו ודשדשתי לעבר הסלון. כשהגעתי דין כבר הצטנפה על הספה מול הפיצה, ובחנה אותה במבטה המורעב. גור רק גיחך וחתך בשבילי את החתיכה הראשונה.

"את עוד מבואסת?" שאל וליקק את אצבעו מכוסה הרוטב. משכתי בכתפי והצטנפתי לצידה של דין על הספה. דין לקחה את החתיכה שגור הגיש לה ברעבתנות ומיד נגסה בו. "אין לה ממה להתבאס. היא אמרה את זה בעצמה, זה גם ככה לא היה מפגש למטרות רומנטיות."

גור הביט בי. "מטרות רומנטיות?"

נגסתי מהפיצה ולעסתי לאט. "היא חשבה שהוא רוצה לחדש את הקשר."

גור עשה פרצוף מבועת. דין הרימה את מבטה מהפיצה והבחינה בו. "אל תגיד לי שהמחשבה הזאת לא עלתה לך לראש מתישהו."

גור משך בכתפו, "לא, לא ממש."

הצמדתי את רגלי לחזי, בוהה בגרבי הצמר העבות והורודות שגרבתי לרגלי. דין בעטה מרגליה את נעלי הבית הפרוותיות והצהובות שלה והתיישבה בישיבה מזרחית לצידי. גור נטל חתיכה בשבילו וישב לצידנו על כורסת היחיד.

"טוב מה האווירה המבאסת הזאת? בואו נשים סרט." גור קם ממקומו אל הקצה השני של השולחן והקפיץ את שלט הטלויזיה בידו.

גור העביר תחנות בקצב מהיר, ונעצר. פסקול מוכר התנגן, ומידה אחריו זיהיתי את התוכנית. "הפיג'מות?" גיחכתי.

בדיוק כששלחתי את ידי אל מגש הפיצה כדי ליטול עוד חתיכה, זמזם הפלאפון לצידי. קירבתי אותו לפני והדלקתי אותו. מספר מוכר כיכב על הצג, ומתחתו משפט.

את עוד כועסת?

נשכתי את שפתי התחתונה.

גם מקודם לא כעסתי, הקלדתי בשתי אצבעותי במהירות. דין פזלה לכיווני, "מי זה?"

משכתי בכתפי, "אלעד," אמרתי ומיד הדלקתי שוב את הפלאפון, כשהוא רטט וזמזם בשנית. דין הצטופפה בחיקי כדי להציץ בהודעה, וגור רכן מעלינו מצידי השני.

רוצה לצאת החוצה?

זקפתי גבה. "אה?" מלמל גור מעלי.

"מה הוא רוצה?" מלמלה דין והחלישה את הווליום בטלויזיה. פרקתי את אצבעותי וחזרתי להקליד במהירות. אני עם פיג'מה.

לא עברו יותר מעשר שניות ואלעד השיב.

כבר ראיתי אותך מאות פעמים בפיג'מה, אני לא חושב שזה יפריע לי הפעם.

הבטתי בדין, ואז בגור. הם רק משכו בכתפיהם, ודין התרחקה ממני כדי לאפשר לי לעבור. "דקה אני חוזרת," הפטרתי אליהם וסגרתי את דלת הבית.

האוויר בחוץ היה קריר, מזג אוויר ערבי מתאים לדצמבר, שגרם לי ללפף את זרועותי סביבי ולהתקדם יותר מהר אל אלעד שנשען על גדר החצר. סגרתי מאחורי את דלת השער ושלבתי את ידי על חזי, מולו. "אתה לא אמור להיות עכשיו בפגישה עם מיה?"

אלעד חייך והעביר את משקלו מרגל לרגל. "ידעתי שאת כועסת."

"כן, אני כועסת. עכשיו מה?"

אלעד משך בכתפו. "סתם," הוא הביט אל חלון המטבח המשקיף אל הרחוב ואל החנייה. ראשיהם של דין וגור הציצו וחייכו כשקלט אותם. הוא עיוות את פיו למין חיוך מוזר בעוד השניים מנופפים לו וצוחקים מהחלון. נאנחתי ונעצתי בהם מבט. אלעד צחקק. "כזה כיף איתכם," הוא העביר את ידו בעורפו. "הייתם כל כך חסרים לי."

"אם היינו חסרים לך, לא היית עוזב לשנתיים," אמרתי והזעפתי את פניי.

אלעד בהה ברצפה ושתק. כשהוא החזיר את מבטו אלי הייתה בעיניו הבעה מוזרה. ההבעה שבעיניו גרמה לי להיזכר בשאלה ששאלתי קודם. "למה אתה לא עם מיה?"

הוא פרק את אצבעותיו, אצבע אצבע בצורה מתוחה. "סתם, מעצבנת."

זקפתי גבה. "היא התחילה להתעצבן עלי והלכה," אמר ועבר לפרוק את אצבעות היד השניה.

"מה כבר עשית?"

"את לא רוצה לדעת," חייך ושמט את ידו לצד גופו. "אז... שיעמם לך ונזכרת שיש אופציה ב'?" עקצתי והעברתי משקל מרגל לרגל.

אלעד שרבב את שפתיו החוצה. "באתי לבקש סליחה, על שהברזתי."

"ממתי אתה בחור כזה נחמד?"

"מעכשיו, אני מניח," אמר ותחב את ידיו לכיסיו. הוא הביט פעם נוספת לכיוון החלון וחייך. גומה נחרטה בלחיו ונראתה בקושי בחושך. היא גרמה לי להיזכר בחיוכיו ולחייך גם אני.

כשחזר להביט בי, השפלתי את מבטי לרצפה. כשבהיתי בנעלי האולסטאר שנעל הבחנתי כמה קרובים היינו. קצות נעליו שפשפו את קצה השפם בנעלי הבית שלי.

"איך בכלל הכרת את מיה?" שאלתי אחרי דקה של שתיקה. היא לא הייתה מביכה, היא הייתה מוכרת ומרגיעה, נתנה לשנינו זמן לחשוב מה הדבר הבא שנאמר, שתיקה כזאת מוסכמת, כאילו קבענו עליה מראש, כחלק מחיי היומיום שלנו ביחד. היו לנו שתיקות כאלה לפני שנתיים. "היא לא הייתה איתנו בחטיבה."

"היא הייתה בחופשה במיאמי," לחש. הוא כחכך בגרונו, "פגשתי אותה על החוף, שמעתי אותה מדברת עברית, אז נגשתי אליה. כששמעתי שהיא מהעיר בכלל התלהבתי."

נשכתי את שפתי. הרגשתי את הדמעות מאיימות לצוץ. הוא פשוט שכח ממני, כל השנתיים האלה לא הפסקתי לחשוב עליו, והוא מצידו המשיך. פשוט נסע למיאמי והתחיל עם כל אחת שראה. כולל עם מיה.

הסבתי ממנו את מבטי. החיוך שהיה מרוח על פניו החל להתפוגג כשקלט את הבעתי. "מיקה?"

"לילה טוב," סיננתי ברוגז ונכנסתי לחצר, סוגרת מאחורי את השער.

"רגע, מיקה!"

טרקתי מאחורי את דלת הבית, נכנסת ישר אל בין זרועותיה הפתוחות של דין.