חורים של אחרים-פרק 11~תודה על התגובות החמות..~

דין לא הפסיקה להציק לי. בכל הזדמנות שהייתה לה נזפה בי על כך שלא השארתי לו מספר טלפון ועל כך שאני לא מתכוונת להתקשר אליו. "עזבי אותי, דין," סיננתי, בעודי לוקחת עוד חופן מהבמבה שהייתה בקערית שמולי. גור בדיוק נכנס לחדר, אוחז בידו עוד קערית. "לעזוב את מה?"

"את העובדה שהמטומטמת הזאת לא מתקשרת לג'וש," אמרה דין ולעסה במבה בעצבנות.

"החתיך מהקפה?" שאל גור והביט בי. הנהנתי והמשכתי לצפות בטלויזיה. "אני גם חושב שאת טועה," אמר והתיישב לצידי על הרצפה.

"אל תתחיל איתי גם אתה עכשיו!"

"אני רק אומר את מה שאני חושב," אמר גור ולקח חופן במבה. "אסור?"

"כשזה קשור לזה, כן. אסור."

גור עשה פרצוף.

"גם גבוה, גם חתיך, עיניים כחולות ובנוסף לכל גם מבטא משגע," מלמלה דין והעבירה ערוצים בשלט בהיסח דעת.

"מבטא?" גור פזל לעברי. דין גחנה מולי לכיוונו, בעודה לוחשת בהתלהבות מעושה, "הוא בריטי."

"Unbelievable!" עקץ גור במבטא בריטי מפוקפק, ממרפק אותי בצלעותיי. דחפתי אותו כאות מחאה עד שנפל על צידו בעודו מצחקק בקולניות עם דין, שנחנקה מהקולה ששתתה.

"אתם קורעים מצחוק," מלמלתי ברוגז. הנייד שלי צלצל ורטט בכיסי. שלפתי אותו בקלות והצמדתי אותו לאוזן. "כן?"

"אני צריכה שתעברי בסופר בדרך הביתה." ברקע נשמע צפצוף מכוניות, ואמא שלי קללה בלחש כשצפצפה במרץ.

"אני אצל גור, אמא."

"אני יודעת, ובגלל זה אמרתי כשתחזרי הביתה."

"בסדר, אני מקווה שאני אזכור – "

"לא, מיקה. הכוונה היא עכשיו." קול טריקת דלת נשמע מצידו של הקו, ואחריו צפצוף של נעילת המכונית. צעדיה הטופפים של אימי בנעלי העקב שלה נשמעו במעומעם ברקע. כנראה רק עכשיו הגיעה לעבודה. גלגלתי עיניים.

"בסדר. גם ככה הם משגעים אותי פה."

דין נעצה בי מבט. ניתקתי את השיחה והנייד גלש על כתפי ונחת בחיקי, בין ידי על ירכיי. "סורי, אני צריכה לזוז לסופר."

"עכשיו?" שאלה דין ותופפה עם השלט על כף ידה. הנהנתי והתרוממתי, ממנקה את מכנסי מפירורי הבמבה הצהובים. דין התרוממה וניערה את רגלה שנרדמה. "טוב, נראה לי שגם אני אזוז."

"אתן משאירות אותי לבד?"

"משום מה," אמרתי ולקחתי את הנייד לי מהרצפה מרופדת השטיח.

"תתקשר לאורן או משהו," אמרה דין בעודה תוחבת את כפות רגליה לכפכפיה הגומי שלה. גור נאנח בשקט ומשך בכתפיו.

הרמתי גבה. "מה, שוב רבתם?"

הוא הנהן וגירד את קודקודו.

"הקשר הזה פשוט לא בריא לך, גור." הושטתי את ידי לפניו. "רוצה לבוא איתי לסופר?"

הוא אחז בידי והתרומם. אחרי שנפרדנו מדין בקצה הרחוב וכל אחד פנה לדרכו, פניו של גור התכרכמו.

"מה קורה, גור?"

הוא משך בכתפיו ותחב אל ידיו לכיסים. "סתם. לא משהו."

"קדימה, תדבר איתי. זה אורן?"

הוא הנהן וכחכח בגרונו. "אנחנו כל הזמן רבים. חוזרים נפרדים, חוזרים ונפרדים שוב, זה משגע אותי!"

"למה אתה לא מדבר איתו?"

"אני כן. זה פשוט לא עוזר."

"אז... אולי כדאי שתיפרדו. סופית, אני מתכוונת."

גור תלה בי את מבטו. חלף משהו בעיניו, מין הבעה מעורבת כזאת. אחת שאומרת את כל כך צודקת ובו זמנית גם לכי לעזאזל.

"אני רצינית, גור. הקשר שלכם לא בריא. זה הורג אותך, איך אתה לא שם לב?"

גור משך באפו בהיסח דעת.

"באמת גור. גם לי ואלעד הייתה תקופה כזאת, ונפרדנו. ותראה אותנו היום – "

"אתם לא מדברים, מיקה."

נאנחתי. "כן, נכון. אבל לא בגלל זה."

גור לחלח את שפתו התחתונה. "אבל, אני באמת באמת אוהב אותו."

"ואני בטוחה שגם אורן באמת באמת אוהב אותך," אמרתי. "גם אני באמת באמת אהבתי את אלעד, גור. זה פשוט לא הסתדר."

גור השפיל את מבטו לרצפה. "אם את אומרת..."

"לא, גור. אני לא אומרת לך להיפרד ממנו. אני רק אומרת לך מה אני עשיתי. כי אתה פשוט שבור מזה. תסתכל לי בעיניים ותגיד לי שזה לא הורג אותך."

"כבר אמרתי את זה," משך גור בכתפיו. "אני יודע שזה שובר אותי."

חיבקתי את כתפיו וקירבתי אותו אלי. "תעשה מה שאתה חושב לעשות." נשקתי ללחיו. "רק מה שטוב לך."

חיוך קטן עלה על שפתיו. הוא הנמיך מעט את ראשו ונשק לקודקודי, בדיוק כשדלתות הסופר נפתחו ואוויר קר קיבל את פנינו.

ריח של לחמניות ועוגיות נשא באוויר, מתערבב באוויר הקריר ומגרה את אפינו. לחלחתי את שפתיי בתאווה מדומה. "לא יודעת מה איתך, אבל הסופר תמיד מעורר בי תאבון. הרשה לי לפנק אותך במגש עוגיות חמות וטריות."

גור חייך. "אם את מתעקשת." הוא הושיט את ידו לפנים, כמזמין אותי להיכנס. "בבקשה."

צחקקתי וגררתי אותו אחרי.

בין לקיחת העגלה ובין הסיבוב בין דוכן הלחם לקפואים גור ניסה לדלות ממני עוד פרטים עסיסיים על ג'וש. "את מוכנה להסביר לי לעזאזל למה לא השארת לו את המספר שלך?"

"לא מעוניינת לענות על זה."

"לפחות תני סיבה!"

"לא."

"תמציאי סיבה!"

"לא."

"תרשי לי לנחש."

"טוב, בסדר."

"באמת?" פניו של גור אורו.

הנדתי בראשי. "לא."

"נו, בבקש – "

"גור, עוד מילה אחת עליו ואני נשבעת, אני אזרוק אותך על דוכן הפירות."

גור פיתל את פיו בחוסר רצון והפנה את מבטו לצד השני. נאנחתי בהקלה ודשדשתי לאט לצד העגלה, בוחנת פריטים מהרשימה שאמא הכתיבה לי בטלפון כשהגענו. מתישהו כנראה שגור השתעמם והלך להסתובב בצד השני של הסופר – ליד מדפי החטיפים, כי כשהפניתי את אשי למקום שבו עמד לפני רגע הופתעתי לראות רק מדפים עמוסים בשימורים ולא את דמותו המשועממת.

בחנתי שוב את הרשימה, עוברת באצבע על המצרכים עד שנתקלתי במוצר האחרון. "תירס, תירס, תירס..." הבטתי סביבי. מדפים עמוסי שימורים, כל השימורים שבעולם מלבד תירס.

"לעזאזל עם הסופר הזה. תמיד שנאתי אותו," מלמלתי בעודי מחפשת במבטי אחר שימורי התירס הארורים. "זיתים, מלפפונים, פטריות, זיתי – אה, תירס!" הושטתי את ידי הכי גבוה שהצלחתי, מנסה להגיע לשימורי התירס שניצבו במרומי המדפים. התרוממתי על קצות אצבעותי, מנסה לגשש אחר קופסת הפח. "נו כבר, נו כבר!"

יד ארוכה עם אצבעות ארוכות ודקות התרוממה לכיוון שימורי התירס, ואחזה באחד. נשימה חמימה על העורף שלי גילתה לי שמי שאוחז בקופסה נמצא ממש מאחורי. כשהתכוונתי להסתובב ולהטיח בגור את העובדה שהוא נטש אותי, ונתן לי להיאבק לבד בשימורים מזורגגים, קול מוכר ומשיי מתגלגל על מבטא בריטי נלחש לאוזני.

"פעם קודמת ברחת בלי להשאיר נעל, סינדרלה. אין מצב שאני נותן לטעות הזאת לחזור."

הסתובבתי ונתקלתי בעיניו הכחולות והמחייכות של ג'וש. גם שפתיו האדומות התעקלו לחיוך מקסים, והשערות של עורפי סמרו.

הוא הידק את שפתיו לקו, ואז פתח את פיו לדבר. "למה את מופתעת?"

התעשתי והרמתי גבה. "אני לא רגילה כל יום ללכת לסופר ולהתעמת עם שימורי תירס, ואז לפגוש את הנסיך של סינדרלה. מצטערת, זה עוד חדש לי."

הוא חייך שוב, ודחף לעברי את התירס. "את צריכה עוד קופסה?"

נטלתי ממנו את קופסת השימורים והצטמררתי כשקצות אצבעותיי נגעו בקצות אצבעותיו. הוא העמיד פנים שלא שם לב וניגש לקחת עוד קופסה מהמדף. הנחתי את הקופסה שבידי בעגלה. "תודה."

הוא הוריד עוד ארבעה והניח אותם גם כן בעגלה, וחייך חיוך אלכסוני. "אין בעד מה."

הוא הצביע על ערמת השימורים שבעגלה. "זה מספיק?"

החטפתי מבט ברשימה, בודקת את מספר הקופסאות שאמא הכתיבה. "אהה.. כן."

"יופי," אמר ונשען בזהירות על ידית העגלה הארוכה.  "עכשיו, אחרי שעשיתי לך טובה, אני צריך שתעשי לי טובה."

גלגלתי עיניים, ומיד הפסקתי כשנזכרתי שדין אמרה לי פעם להפסיק לגלגל עיניים ליד בנים, כי זה לא סקסי בעליל. לא כשאני מגלגלת עיניים, בכל אופן.

"הייתה לי הרגשה שנסיכים ג'נטלמנים יש רק באגדות."

הוא הידק שוב את שפתיו וגירד את קצה אפו המנומש. "רק רציתי לשאול, אממ, אם שמרת את המספר שלי?"

לחלחתי את שתפי התחתונה.

"אני יכול להיות רגוע?" שאל והרים גבה במבט מקווה. חייכתי חצי חיוך.

"אם אני אגיד לך שכן?"

"אז אני אהיה מאושר."

"אז אתה יכול להיות מאושר."

"אני יכול להיות חצוף?" שאל וגירד את העור שעל עצם הבריח שלו.

"יותר ממה שאתה עכשיו?"

"כן."

"בבקשה," אמרתי וסידרתי את המוצרים שבעגלה בהיסח דעת.

"רציתי לשאול אם אני יכול את המספר. שלך."

הרמתי אליו את מבטי.

"את נראית יותר מופתעת ממקודם," חייך. "למה, אף פעם בן לא התחיל איתך?"

וואו. איזו ישירות.

"לא... זאת אומרת, כן. אבל כאילו..."

"זה בסדר," אמר ותחב את ידיו לכיסי הג'ינס האחוריים שלו. לפתע הביט בי כאילו נזכר לשאול אותי משהו חשוב ששכח. "אין לך חבר, נכון?"

חייכתי בהקלה. "לא, אין לי."

"יופי," אמר ועיניו ברקו בזוהר נעים שהבריק את התכלת בעיניו. "תקשיבי מה נעשה. את תביאי לי את המספר שלך, ובתמורה אני אארגן לך ערב נחמד מחר. מה את אומרת?"

"אני אומרת שזה נשמע מפתה."

"זאת הכוונה, אני מניח," חייך ושלף את הנייד שלו מאחד הכיסים. אחרי שהקיש במהירות מסחררת את המספר שלי ושמר אותו הרים אלי את מבטו. "מה את אומרת על – לא. בעצם, בואי מחר לקפה. ותתלבשי נוח."

הוא חייך ורפרף את קצות אצבעותיו על גב כף היד שלי, מה שגרם לי לשים לב אליה ולראות שעד עכשיו אחזתי את קצה העגלה המתכתי בה בחוזקה.

"אז עכשיו, את מתכוונת סוף סוף להגיד לי איך קוראים לך?"

חייכתי חיוך עמום. "מיקה."

הוא חייך, הוא הוריד את מבטו אל אצבעותיו ואז הסתובב והלך. "אל תשכחי, מיקה."

נשמתי לרווחה ונאנחתי בקולניות. כשהסתובבתי לאחור כדי להמשיך ללכת לקופות, ראיתי דמות מוכרת בקצה אגף השימורים. הדמות נשענה בחינניות על העמוד שהפריד בין האגף הזה לאגף שמצידו. זה היה גור, שהביט בי בניצחון ועל פניו התפרש חיוך שאמר שראה הכל.